פסק-דין בתיק ת"א 3293-09

1.         ראשיתו של הליך זה בתביעה לתשלום פיצויים שהגיש התובע, יליד 5.11.94, הסובל מתסמונת דאון (להלן: התסמונת), בגין מעקב הריון רשלני על ידי הנתבעת 1 אשר מנע את זיהוי התסמונת בעת ההריון וביצוע הפסקת הריון. במהלך ניהול ההליך התברר כי אם התובע (להלן: האם) אושפזה במהלך ההריון בבית החולים וולפסון (להלן: בית החולים), המופעל על ידי הנתבעת 2, וביום 27.7.10 תוקן כתב התביעה כך שהנתבעת 2 הוספה כנתבעת ונטען כי גם זו התרשלה בכך שלא ערכה בדיקות לגילוי התסמונת אשר היו מונעות את לידתו של התובע במומו.

ביום 7.2.12 הודיעו ב"כ התובע וב"כ הנתבעת 1 כי הגיעו להסכם פשרה לפיו הנתבעת 1 תשלם לתובע, לפנים משורת הדין, סכום שהוסכם עליו, ובאופן זה תסולק התביעה נגד שתי הנתבעות. הוסכם גם כי המשך הדיון יוקדש לבחינת חלוקת האחריות בין הנתבעות על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. באותו מועד ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

2.         בהתדיינות שביניהן הגיעו הנתבעות ביום 12.3.12 להסכם הדיוני שלהלן:

"1.       חוות הדעת ושאר הראיות שהוגשו יוותרו כראיה בתיק, ללא חקירת המומחים והמצהירים.

2.         כפועל יוצא, לא תועלה טענה לפיה קיימת נפקות ראייתית לאי חקירת מומחה או עד על חוות דעתו או  על תצהירו.

3.         בנוסף על הראיות שהוגשו, תגיש הנתבעת 1, במקביל להגשת בקשה זו, את הראיות כדלהלן: א. תצהיר מאת גב' נסא מוסלם (אימו של התובע); ב. מאמר מאת פרופ' יגל ואח' שפורסם בכתב העת "הרפואה", כרך ק"ט, חוברת ט'; ג. טבלה מתוך הירחון הסטטיסטי לישראל מוסף 11 (נובמבר 1995), ביחס להפסקות הריון בישראל בשנת 1993.

4.         כמו כן, תגיש הנתבעת 2, ביחד עם סיכומיה, את התיק הרפואי המקורי המתייחס לגב' סנא מוסלם בבית החולים ווולפסון.

5.         הנתבעת 1 לא תטען להתרשלות של הנתבעת 2 בכל הנוגע לאופן התייחסותה לממצא של ריבוי קל של מי שפיר שהתגלה בעקבות בדיקת על שמע שהתבצעה בבית החולים וולפסון בתאריך 23.7.1994.

6.         הנתבעות יגישו סיכומים קצרים בכתב, ביחס למחלוקת שנותרה ביניהן, בהיקף שלא יעלה על 5 עמודים. סיכומי הנתבעת 1 יוגשו לא יאוחר מיום 26.3.2012 וסיכומי הנתבעת 2 יוגשו לא יאוחר מיום 9.4.2012.

7.         במסגרת סיכומים אלה, יהיו הצדדים רשאים להתייחס, בין היתר, לתיק הרפואי המקורי המתייחס לגב' סנא מוסלם בבית החולים וולפסון. ב"כ הנתבעת 1 יהיה רשאי לעיין בתיק המקורי, במשרד ב"כ הנתבעת 2 לפני הגשת הסיכומים מטעם נתבעת 1. התיק המקורי יוגש ביחד עם סיכומי הנתבעת 2 ויוחזר לבא כוחה לאחר מתן פסק הדין.

8.         לאחר הגשת סיכומי הצדדים, כאמור בסעיף 6, יכריע בית המשפט במחלוקת שנותרה בין הנתבעות (כמפורט בסעיף 4 להסכם הפשרה מיום 6.2.2012)".

עם השלמת הגשת הסיכומים (באיחור) ומשלא עלה בידי הנתבעות להגיע להסכמה, הגיעה עת ההכרעה. אוסיף, כי ב"כ הצדדים ויתרו בהסכמה על הגשת התיק המקורי של אם התובע בבית החולים לבית המשפט.

3.         העובדות הרלבנטיות לביסוס אחריותה הנטענת של הנתבעת 2 הן אלה:

ביום 23.7.94 (בשבוע 24) אושפזה האם במחלקת נשים של בית החולים עקב בחילות, הקאות מרובות וכאבי בטן דיפוזיים. במכתב השחרור שנערך ביום 24.7.94 על ידי ד"ר רון שגיב נרשם כי האם הגיעה ללא כרטיס המעקב וללא טופסי US. בבדיקת US שנעשתה בבית החולים נצפה עודף קל של מי שפיר. האם שוחררה ביום 24.7.94 וניתנו לה ההמלצות הבאות: לברר תוצאות בדיקת GCT שנעשתה בקופת חולים ולבצע בדיקת GTT; להמשיך במעקב רופא מטפל; ולהגיע לביקורת במרפאת נשים בבית החולים עם תוצאות בדיקת GTT בתאריך 1.8.94. ביום 1.8.94 הגיעה האם למרפאת נשים ללא כרטיס המעקב וללא טופסי US. לדבריה, עדיין לא היתה בטיפת חלב אך " עשתה בדיקות ולא הביאה". האם נבדקה על ידי ד"ר שגיב והוזמנה לביקורת בחלוף שבועיים, לבדיקה ולביצוע US (להלן: הביקורת הנוספת). האם התבקשה לבצע בדיקת GTT ולהביא עימה לביקורת הנוספת את כל הבדיקות שנעשו עד אותו שלב, כולל US.

4.         ד"ר שגיב, בתצהירו, טען שהאם לא הגיעה לביקורת הנוספת. אציין, כי גם פרופ' ירון צלאל, המומחה מטעם הנתבעת 1, סבר כך, והדבר נאמר במפורש בחוות דעתו המשלימה מיום 11.3.11: " האשה כנראה לא ביצעה הבדיקה הנוספת [בדיקת GTT] ובוודאי לא חזרה עם התשובות למרפאת הריון בסיכון של בית החולים כפי שנתבקשה".

            למרות האמור לעיל, הנתבעת 1 מבקשת לבסס את טענתה בדבר אחריותה של הנתבעת 2 להשתתף עימה בתשלום סכום הפשרה לתובע על הסברה כי האם כן התייצבה לביקורת הנוספת וכי הרשומה המתעדת ביקור זה אבדה ולא נשמרה על ידי בית החולים. זאת, בניגוד לחובתו הידועה של בית החולים לשמור את מלוא הרשומות הרפואיות המתייחסות למטופל, ובענייננו, מקום שמדובר בתיק רפואי של חולה בבית חולים, במשך 20 שנה (ראו: תקנות בריאות העם (שמירת רשומות), התשל"ז-1976). עוד נטען, כי אובדן הרשומה הרפואית המתעדת את הביקורת הנוספת גרם לעמימות עובדתית אשר מונעת את האפשרות לברר אילו בדיקות בוצעו בעת הביקורת הנוספת, מה היו ממצאי בדיקת ה-US שתוכננה להתבצע, אלו החלטות טיפוליות התקבלו, ועוד. הנתבעת 2 לא הסירה עמימות זו, ולכן יש להניח כי בבדיקת ה-US היו מגלים חשד לאחד מן המומים שעימם נולד התובע (מום לבבי, הרחבת לולאות המעי המעידה על אטימות פי הטבעת, חיבור בין חלק מאצבעות הידיים והרגליים); האם היתה מופנית לבדיקת מי שפיר; התסמונת היתה מאובחנת; האם היתה מבצעת הפסקת הריון, ולידת התובע היתה נמנעת.

5.         כאמור, טיעוניה של הנתבעת 1 נסמכים על הטענה, אשר משמשת להם כמסד, כי חומר הראיות מלמד, במאזן ההסתברויות, שהאם התייצבה לביקורת הנוספת בבית החולים והרשומה המתעדת את הביקורת הנוספת אבדה. בהקשר זה טוענת הנתבעת 1, כי במכתב השחרור שנערך בבית החולים לאחר לידת התובע מוזכרת בדיקת US בשבוע 34 שממצאיה " מתאים לגיל הריון". גליון הלידה והתרשומות המתעדות את מהלכה אמנם לא נשמרו בבית החולים, אך האם צירפה את מכתב השחרור לתצהירה, ובמכתב מוזכרת, כאמור, בדיקת US בשבוע 34. ב"כ הנתבעת 1 טוען, כי קיימת סבירות גבוהה לכך שהבדיקה נעשתה בבית החולים במהלך הביקורת הנוספת, שכן שאר רישומי בית החולים מתייחסים לבדיקות שנעשו במסגרתו בלבד. אפשרות נוספת היא, כי תוצאות הבדיקה הוצגו על ידי האם לצוות הרפואי ולא נשמרו בתיק הרפואי. ב"כ הנתבעת 1 הטעים, כי הוא אינו טוען לנזק ראייתי עקב אובדן גליון הלידה, ואולם כפי שגליון הלידה לא נשמר בבית החולים, כך גם קיימת אפשרות שהסתברותה גבוהה שנעלמו רשומות נוספות, לרבות זו המתעדת את הביקורת הנוספת בחודש אוגוסט 1994. בהקשר זה מפנה הנתבעת 1 לתצהיר נוסף שערכה האם ביום 6.3.12, לפיו זכור לה שבמהלך ההריון של התובע ביקרה ונבדקה בבית החולים שלוש פעמים, לא כולל הלידה עצמה, אך אינה זוכרת את מועדי הביקורים, טיב הבדיקות ותוצאותיהן.

6.         הנתבעת 2 טוענת כי אין כל יסוד בחומר הראיות לחייב אותה להשתתף בתשלום סכום הפשרה לתובע בשיעור כלשהו. לטענתה, משנשמט הבסיס לתביעת התובע ולטענות הנתבעת 1 בגין הממצא בדבר ריבוי מי שפיר בעת בדיקת US ביום 23.7.94, בשל כך שנקבע חד משמעית כי היה ריבוי קל של מי שפיר, היה על הנתבעת 1 לוותר על טענתה להשתתפות הנתבעת 2 בסכום הפשרה. חרף זאת, טוענת הנתבעת 1 טענות ספקולטיביות, המהוות הרחבת חזית, בדבר היעדר תיעוד של הביקורת הנוספת שביצעה האם בבית החולים. הנתבעת 2 טוענת, כי מדובר בטענה חסרת בסיס עובדתי ורפואי, המנוגדת לחוות דעתו המשלימה של פרופ' צלאל, ומהווה, כאמור, הרחבת חזית.

7.         לאחר שנתתי דעתי לטענות ההדדיות של הנתבעות ולחומר הראיות בכללותו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין טענות הנתבעת 1 להידחות וכי לא עלה בידיה לשכנע, במאזן ההסתברויות, כי אימו של התובע התייצבה לביקורת הנוספת וכי הרשומה המתעדת את הביקורת הנוספת אבדה. להלן אמנה את הטעמים למסקנה זו.