1. ביום 23.11.06 נסעו התובעת, אימה ואחותה במכונית שהתנגשה במכונית אחרת, וכולן נפצעו.
עניינה של תביעה זו - הפיצויים המגיעים לתובעת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה. בפיצויים חייבת הנתבעת, מבטחת המכונית.
2. התובעת ילידת 09.04.84, בעת אירוע התאונה הייתה כבת 22 שנים וחצי. פציעתה בתאונה הייתה קשה והצריכה, בין היתר: הנשמה, טיפול נמרץ, ניתוח ראש ואשפוז משך כשנה, תחילה בבית החולים רמב"ם בחיפה, ואחר כך בבית החולים לוינשטיין ברעננה, עד ששוחררה לביתה ביום 27.11.07.
אז שבה התובעת לבית משפחתה בשפרעם, ועד היום איננה עובדת, נעזרת בבני משפחתה ומתהלכת בעזרת קב קנדי ומתקן לרגל.
3. התובעת נבדקה על ידי שני מומחים רפואיים, הנוירולוג ד"ר וולר והפסיכיאטר ד"ר אור. שניהם לא נחקרו על חוות דעתם.
ד"ר וולר נתן חוות דעת מיום 07.11.08. עיון בחוות הדעת מראה את הפגיעות הקשות וחומרתן (דליפת נוזל שדרה מאוזן שמאל, שפשופים על פני הגפיים, דימום תת עכבישי במוח, דימום סובדורלי, שברים בגולגולת ובבסיס הגולגולת וסימנים לנזק מוחי דיפוזי אקסונלי). הוא כתב "מדובר בחבלת ראש קשה ביותר שהצריכה הנשמה בשטח" וכי נגרמו "נזקים בולטים לרקמת המוח בעקבות החבלה."
הפגיעה הנוירולוגית מתבטאת הן בחולשה בפלג הגוף השמאלי והן בפגיעה קוגניטיבית-נפשית. הפגיעה הראשונה מצדיקה נכות בשיעור של 40% לפי סעיף 29(1)(א)(II) למבחנים, ואילו הפגיעה הקוגניטיבית-נפשית שהתבטאה ב"קשב וריכוז ירודים, יכולת המשגה דלה, קשיים בעריכת בקרה על ביצועים, חשיבה קונקרטית וקשיי תכנון... (ה)מגבילים את יכולת הלמידה והזכירה של מידע חדש..." הצדיקו לפי קביעתו נכות בשיעור של 25% לפי סעיף 29(11) מותאם לסעיף 34(ב-ג) למבחנים.
ד"ר אור נתן חוות דעת מיום 24.03.09. הוא התבסס גם על חוות דעתו של ד"ר וולר, שתיאר כי התובעת מדווחת "'על ירידה במצב הרוח, חוסר סבלנות, עצבנות, חוסר הנאה, פחדים בנסיעה וחוסר יוזמה וקושי בקבלת החלטות' והמליץ כי נכותה בתחומים אלו תקבע על ידי מומחה בתחום הנפשי."
ד"ר אור הגיע למסקנה כי התובעת סובלת "בשל הפגיעה המוחית שנגרמה לה בתאונה הנדונה, מהפרעה התנהגותית המתבטאת באפאטיות מחד והתנהגות אימפולסיבית מאידך ובה גם פרצי כעס והתנהגות חסרת שיפוט כמו גם לביליות אפקטיבית - עם התנהגות זחוחה מחד וירידות דיכאוניות במצב רוחה מאידך", העונים לקריטריונים של הפרעת דחק בתר חבלתית.
הוא הסביר כי התובעת "סובלת מפגיעה תפקודית גדולה" הנובעת בחלקה מהלקות הקוגניטיבית שבגינה כבר ניתנה נכות על ידי ד"ר וולר, וכי "יש קושי להפריד בין החלקים הקוגניטיביים והנפשיים באשר לקשיי תפקודה". הוא העריך כי הלקות התפקודית בשל הקשיים הנפשיים וההתנהגותיים היא בולטת וקבע כי "נכותה הנפשית הנובעת מהפרעות התנהגות ומהפרעת החרדה היא בשיעור של 20% (על פי סעיף 34ג' לתקנות המל"ל)."
4. כאמור, הרופאים לא נחקרו על חוות הדעת שנתנו. שני בעלי הדין לא מצאו לנכון להפנות אליהם שאלה בדבר מידת החפיפה בין הנכויות שנקבעו. במצב דברים זה, לאור האמור בחוות הדעת של המומחים הרפואיים, ניתן לקבוע כי סביר יותר שהנכויות אינן חופפות אלא מצטברות.
אקבע על כן, לאור כל הנ"ל, כי לתובעת נגרמו בתאונה 3 נכויות בשיעורים של 40% + 25% + 20%, ובמשוקלל - נכות רפואית צמיתה בשיעור של 64%.
5. בעת שאירעה התאונה הייתה התובעת כבת 22 שנים וחצי. היא סיימה 12 שנות לימוד ויש לה תעודת בגרות. היא נכנסה לשוק העבודה באוקטובר 2002. באותה השנה עבדה משך 3 חודשים בעבודות ניקיון ושכרה החודשי עלה כדי 3,036 ש"ח. בשנת 2003 עבדה 7 חודשים והשתכרה כדי 3,400 ש"ח לחודש. במהלך אותה תקופה (מיום 05.09.02 עד ליום 07.08.03) סיימה קורס במזכירות רפואיות וכלליות מטעם מכללת בית ברל.
בשנת 2005 עבדה משך 4 חודשים והשתכרה סכום העולה כדי 2,873 ש"ח לחודש. בשנת 2006 עבדה משך 3 חודשים והשתכרה, בעבודות ניקיון, סכום של כ- 2,636 ש"ח לחודש.
כאמור לעיל, בעת אירוע התאונה הייתה התובעת כבת 22 וחצי שנים, לאחר שסיימה את לימודיה התיכוניים עוד בשנת 2002. לא חלה עליה הלכת רים אבו חנא (ע"א 10064/02 מיום 27.09.05). אין ללכת בהערכת כושר השתכרותה על פי השכר הממוצע במשק. מאידך, אין להיצמד בהכרח לסכומים שהרוויחה באותם שנים, כשהייתה בראשית דרכה. ניתן להניח כי עם התבגרותה הייתה עובדת בהיקף מלא יותר וברציפות רבה יותר והייתה פתוחה בפניה הדרך להתקדמות מקצועית מסוימת.
אינני מייחס משקל רב להשתכרות ולמצב הסוציו אקונומי של שאר בני המשפחה.
6. הנכות הרפואית היא מהותית, כך גם הנכות התפקודית, המתבטאת לא רק בבעיות קוגניטיביות, אלא בקושי בתנועה ובהפעלת הגוף, תוך היעזרות בקב קנדי, במתקן לרגל ובנעליים אורטופדיות.
7. אחותה של התובעת מונתה להיות לה אפוטרופסית. לא מצאתי סיבה להמשך מינוי זה בעתיד, באשר התובעת, על אף מצבה, מסוגלת לדאוג לענייניה, לנהל את כספיה, ולהחליט על גורלה. הפיצוי בגין ראש נזק זה של שכר אפוטרופוס יהא קטן, גם מפני שנוכחתי לדעת שהניהול באמצעות האפוטרופסית אינו עומד במבחן של בקרה בה עליה לעמוד לצורך פסיקת שכר טרחת אפוטרופוס.
8. הנכות שנגרמה לתובעת הצדיקה היעזרות, סיעוד וליווי על ידי בני המשפחה בעבר. עזרה וסיעוד אלה נדרשים גם בעתיד, במיוחד בעבודות בית אותן התובעת אינה מסוגלת לעשות. כך גם באשר למגבלות מסוימות בלבוש, ברחצה וכדומה.