עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975.
נתוני רקע:
1. התובע תושב כפר ראמה, יליד 6/11/1979.
2. ביום 22/12/2006 בזמן שהתובע נהג ברכב המבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח חובה, ארעה תאונת דרכים כאשר רכב התובע התנגש בשני רכבים אחרים בצומת מלפתא (להלן -
"התאונה").
זה המקום לציין, כי עצם התרחשות התאונה והגדרתה כתאונת דרכים, כמו גם שאלת הכיסוי הביטוחי, אינם שנויים במחלוקת, והדיון נסב למעשה סביב גובה הנזק.
3. במסגרת ישיבת ההוכחות העידו התובע ואמו, הגב' פאדיה סבית, אשר נחקרו על תצהיריהם. מטעם הנתבעת לא הובאו עדים.
הטיפולים הרפואיים:
4. ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לבית חולים נהריה, שם נבדק ואובחן כסובל מנפיחות ורגישות בפנים, כאבים בחזה, נפיחות בשורש כף יד שמאל, כאבים והגבלה בברך שמאל, ושבר מרוסק בלסת שמאלית ובעצמות ארובת עין שמאל. לנוכח הפגיעות הנ"ל התובע הועבר לבית חולים רמב"ם, שם עבר ניתוח לתיקון השברים בעצמות הפנים. בתום חמישה ימי אשפוז במחלקת פה ולסת התובע שוחרר מבית החולים עם המלצה למנוחה במשך שבועיים והמשך מעקב רפואי.
לאחר שחרורו התובע היה במעקב רפואי וקבל טיפולים במסגרת מרפאות בית החולים ובקופת חולים. התובע המשיך להתלונן על כאבים בכף היד, בברך ובחזה, ומאוחר יותר אובחן אצלו שבר בעצם הסטרנום. בשל הכאבים בברך התובע עבר ניתוח ארטרוסקופיה בברך שמאל וקבל סדרה של טיפולים פיזיותרפיים. בנוסף לכך התובע התלונן על חוסר תחושה בלחי, באף ובשפה עליונה משמאל, וכן מנזלת ואף סתום עם הפרשה מימית מנחיר שמאלי.
ההליכים במוסד לביטוח לאומי וקביעת דרגת הנכות:
5. המוסד לביטוח לאומי (להלן -
"המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה, וועדה רפואית קבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 10% מיום 24/3/2007 ועד ליום 31/12/2007. ביום 24/6/2008 החליטה הועדה כי הנכות לצמיתות עומדת על 10% בגין שיתוק של העצב הקרניאלי בלסת וזאת החל מיום 1/1/2008.
מומחה פה ולסת מטעם המל"ל קבע בחוות דעתו, כי תנועות הלסת התחתונה אצל התובע אינן מוגבלות, וכי הצלקת שנותרה בפניו אינה מכערת. הוועדה הרפואית אשר בדקה את התובע לאחר מכן קבעה כי לא נותרה אצלו נכות בתחומים אחרים, פרט לנכות הנ"ל בגין שיתוק של העצב הקרניאלי, וכי אין מקום להפעלת תקנה 15 שכן השיתוק בפנים משמאל אינו מפריע לעבודתו כנגר.
6. במהלך שנת 2010 פנה התובע למל"ל בבקשה לקביעה מחדש של דרגת הנכות עקב החמרה במצבו. טענתו לגבי החמרת מצב התבססה על ממצאיו של ד"ר סאמר סרוג'י, מומחה לכירורגית פה ולסת, אשר מצא כי מעבר לנכות בגין צלקת וחוסר תחושה, קיימת נכות נוספת העולה מתוצאות בדיקת סי.טי. של עצמות הפנים, בשל העדר סמטריה בפנים עקב דיפורמציה קלה של הזיגומה שגורמת לשקיעה יחסית לצד ימין.
על אף האמור, המל"ל דחה את בקשת התובע להכיר בהחמרה במצבו, בציינו כי הצלקת והשקע בפנים אינם מכערים, וכי פתיחת הפה מעידה על העדר נזק למפרקי הלסת.
7. בהינתן הדברים הנ"ל, ברי כי קביעת המל"ל היא קביעה עפ"י דין במובן סעיף 6ב' לחוק הפלת"ד, ומכאן, שנקודת המוצא היא שהפגיעה ממנה סבל התובע בעקבות התאונה הותירה אצלו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10%.
הנכות התפקודית והשפעתה על כושר ההשתכרות:
8. משך שנתיים עובר לתאונה התובע עבד כנגר שכיר בחברת בוקובזה רהיטים בע"מ, ולפני כן עבד בעבודות מזדמנות לתקופות שונות. ואולם, בעקבות התאונה התובע לא חזר לעבודתו כנגר.
9. להשלמת התמונה הכוללת אוסיף, כי לתובע אושרה תקופת אי כושר למשך 4 חודשים, שבסיומה הופנה לרופא תעסוקתי אשר בדק אותו ביום 9/5/2007 וקבע כדלקמן:
"לא מתאים בשלב זה לעבוד כנגר. ימשיך באי כושר עד לוע"ר של הביטוח הלאומי" - וכפי שציינתי מקודם, הוועדה הרפואית קבעה בהחלטתה מיום 24/6/2008, כי לתובע נותרה נכות בשיעור של 10% החל מיום 1/1/2008, וכי התובע מסוגל לחזור לעבודתו כנגר.
בין לבין התובע פוטר מעבודתו ביום 1/8/2007, קרי כעבור למעלה משמונה חודשים מיום התאונה. לפי מכתב הפיטורין, פיטורי התובע נעשו על רקע היערכות מחדש של החברה. לעומת זאת טוען התובע, כי הסיבה האמיתית לפיטוריו היא המגבלות הרפואיות מהן סבל בעקבות התאונה. לאחר פיטוריו התובע היה מובטל וקבל דמי אבטלה לתקופה של חמישה חודשים, מחודש 9/2007 ועד לחודש 1/2008. בתום תקופה זו התובע נרשם כדורש עבודה, ושולמה לו קצבת הבטחת הכנסה לתקופה של ששה חודשים, מחודש 3/2008 ועד לחודש 8/2008.