1. התביעה דנן, הוגשה ע"י חב' שיווק א.א. משקאות קלים וחריפים (טבריה) בע"מ (להלן:"
התובעת 1"), כאשר התובע 2 (להלן:"
התובע") ותובעת 3, הינם בני זוג נשואים שהם בעלי מניות יחידים בחברה. טענתם העיקרית של התובעים הינה כי הם שימשו לאורך שנים כמפיצים אזוריים מטעם חברת תבורי - שותפות מוגבלת לשיווק (להלן:"
הנתבעת 1"), אשר פעלה כזרוע השיווקית של חברת יפאורה- תבורי בע"מ (להלן:"
הנתבעת 2"), ואלו הפרו את הסכם ההפצה בין הצדדים, באופן המזכה את התובעים בסעדים שונים. יצויין, כי הנתבעת 2 הוקמה בשנת 1990 בעקבות מיזוג בין חב' תשלובת תבורי בע"מ (להלן:"
תשלובת תבורי"), אשר עסקה בייצור והפצה של משקאות מוגזים ומיצים תחת המותגים "קריסטל", "טרופית" ו"ספרינג",לבין חברת יפאורה בע"מ (להלן: "
יפאורה"), אשר יצרה ושיווקה משקאות תחת המותגים "מיץ פז", "שוופס" ו"תפוזינה". מיזוג החברות התאפשר לאחר שהסדר הנושים לתשלובת תבורי אושר ע"י בית המשפט המחוזי באוקטובר 1990. עוד יצויין, כי בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, הפיצו התובעים סל מוצרים המזוהה עם מוצרי תשלובת תבורי, תחת המותגים "קריסטל" ו"ספרינג", להבדיל ממוצרים המזוהים עם יפאורה. כתב התביעה הוגש גם נגד תשלובת תבורי, אך בהמשך זו נמחקה מכתב התביעה.
יצויין, כי תיק זה הונח על שולחני בחודש אוקטובר 2009.
טענות התביעה
2. במבוא לכתב התביעה הבהיר ב"כ התובעים, עו"ד שלומי ברדוגו, כי התובעת 1 נוסדה בשנת 1990, ועיקר פעילותה הוא בהספקת מוצרים לבתי עסק ורשתות שיווק באזור הצפון. הפעילות העסקית, נשוא התביעה, החלה ע"י התובעים 2 ו-3 כיחידים, והועברה לתובעת 1 עם היווסדה. במהלך השנים 1986- 1996 רכשו התובעים זכויות להפצת מוצרי תשלובת תבורי בארבעה אזורי הפצה שונים. עוד הובהר, כי הנתבעות שכנעו את התובעים לרכוש את זכויות ההפצה , באמצעות הבטחת הטבות שונות לתובעים, והתנהגות זו של הנתבעות, יצרה אצל התובעים ציפייה "
כי הם מבצעים השקעה כספית מעין קניינית בנכס, המגולם בזכויות ההפצה וההטבות הכלכליות הנובעות מכך כי התובעים אינן שמים את כספם על קרן הצבי, וכי הקשר העסקי שבין התובעים לבין הנתבעות נועד להימשך שנים רבות". לאחר רכישת זכויות ההפצה, הוחתמו התובעים ע"י הנתבעות, כך לשון התביעה, על הסכמי הפצה סטנדרטיים, אותם נהגה הנתבעת לערוך עם המפיצים האזוריים.
בכתב התביעה הובהר, כי תשלובת תבורי והנתבעות פעלו באמצעות מפיצים אזוריים לצורך שיווק, מכירה והפצה של מוצריהן. המפיץ האזורי החזיק בזכויות הפצה בלעדיות של מוצרי הנתבעות באזור ההפצה המסוים שהוקצה לו, אך פעל הן כמפיץ והן כסוכן באותו אזור. כמפיץ, היה המפיץ האזורי רוכש מהנתבעות את מוצריהן, ומוכר אותם ללקוחותיו באזור ההפצה, כאשר רווחיו נגזרים מהפער בין מחירי הרכישה של המוצרים לבין המחירים בהם נמכרו ללקוחות. כסוכן, עסק המפיץ האזורי בשיווק מוצרי הנתבעות ישירות ללקוחות הנתבעות, אשר כללו בעיקר את רשתות השיווק הקמעונאיות הגדולות. עבור פעולותיו כסוכן, שולמה למפיץ האזורי עמלת סוכן.
זכויות ההפצה באזור טבריה, נרכשו ע"י התובעים בשנת 1986, לאחר שבעלת זכויות ההפצה הקודמות, נקלעה לקשיים כלכליים. לטענת התובעים, מנהלי אזור הצפון של הנתבעת 2 ניסו לשכנעם לרכוש את זכויות ההפצה באמצעות הצגת נתונים כספיים ומצגים, מהם עלה כי רכישת הזכויות הינה עסקה כלכלית כדאית. לאחר שידול ושכנוע, הסכימו התובעים לביצוע העסקה, והעבירו לחשבון תשלובת תבורי, בנוכחות נציגי החברה, סכום כסף , שנכון ליום הגשת התביעה, עמד על סך של 448,533 ש"ח. בהמשך, הוחתמו התובעים על הסכם הפצה. לאחר רכישת הזכויות, פעלו התובעים לרכישת ציוד מתאים ולשיפור המוניטין של מוצרי תשלובת תבורי באזור, כאשר לטענת התביעה, הלקוחות הפוטנציאלים באזור ההפצה, כמעט ולא הכירו את מוצריה. ואכן, בעקבות מאמצי התובעים, מכירות מוצרי תשלובת תבורי באזור טבריה הלכו וגדלו, ומנהליה הביעו את שביעות רצונם מפעילות התובעים. לאור הצלחתם, ויחסי האמון שנוצרו בין הצדדים, ביקשו מנהלי תשלובת תבורי, כי התובעים ירכשו זכויות הפצה באזורים נוספים, בהם נתקלו בבעיות עם מפיצים שעבדו בהם .
בשנת 1989, ובעקבות הצעת תשלובת תבורי, רכשו התובעים את זכויות ההפצה באזור קצרין, לאחר שתשלובת תבורי נתקלה בקשיי הפצה באזור זה, עקב סכסוך בין מפיצים. התובעים נענו להצעת הרכישה, משום שהאזור נשק לאזור ההפצה של טבריה, והם ראו בכך הזדמנות להרחיב את הפעילות העסקית שלהם. עבור זכויות ההפצה הם שילמו, ביום 1.12.89, סכום, שערכו נכון למועד הגשת התביעה הוא 51,223 ש"ח.
החל משנת 1991, בעקבות מיזוג יפאורה ותשלובת תבורי, הפכה הנתבעת 1 לזרוע השיווקית של הנתבעת 2 , והיא זו אשר ניהלה את הקשר עם התובעים. לשיטת התביעה, הנתבעות נטלו על עצמן לשמור על רצף זכויות המפיצים של תשלובת תבורי, ובכללם התובעים, בהתאם לסעיף 4 ג להסדר הנושים של התשלובת, אשר התובעים לא לקחו בו חלק. באותה שנה התבקשו התובעים לחתום על הסכם הפצה מול הנתבעת 1, לעניין זכויות ההפצה באזורים טבריה וקצרין.
בשנת 1995 קיבלו התובעים, באמצעות מנהל אזור צפון מטעם הנתבעת 1, מר מוטי צוקרמן, הצעה לרכוש את זכויות ההפצה באזור בית שאן ועפולה, וזאת עקב קשיים שהתעוררו עם המפיצים באזורים אלו. באותה עת, התובעים כבר יצרו לעצמם מוניטין מבוסס כמפיצים אמינים, ומשהם סרבו להצעת הרכישה, וזאת בשל עלותה הגבוהה, הם זומנו לפגישה עם מנהל הנתבעת 1, מר יעקב לוי, וזה הבטיח להם, בנוכחות מר צוקרמן, הטבות שונות במטרה לשכנעם לרכוש את אזורי ההפצה. בנוסף, הובטח לתובע 2, כי במסגרת מגמת הנתבעת 1 לצמצם את כמות המפיצים המועסקים על ידה, יהפכו התובעים, תוך שנים ספורות, למפיץ המרכזי באזור הצפון של מוצרי תבורי. לאור כל זאת, התרצו התובעים, ולבסוף רכשו את זכויות ההפצה באזור בית שאן ביום 27.12.95 בסכום של 172,450 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. סכום זה הועבר ישירות לנתבעת 1. תמורת זכויות ההפצה באזור עפולה שילמו התובעים, ביום 28.12.95, סכום של 472,498 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. ביום 08.01.96 הוחתמו התובעים על הסכם הפצה אחיד וסטנדרטי של הנתבעת 1 בנוגע לאזורים אלו (נספח ו) לכתבי התביעה. ב"כ התובעים הבהיר, כי בעקבות רכישת זכויות ההפצה בבית שאן ובעפולה נפח הפעילות של התובעת 1 באזורי ההפצה, כמעט הוכפל.
בכתב התביעה נטען כי במהלך שנות הפעילות המשותפת, ביצעה הנתבעת 1 פעולות חד צדדיות שגרמו לתובעים נזקים כספיים. כך, היא פגעה בגובה עמלות הסוכן להן היו זכאים התובעים. לעניין זה הובהר, כי התובעת 1 פעלה כסוכנת של הנתבעת 1 באספקת מוצרי תשלובת תבורי ישירות ללקוחותיה, שכללו בעיקר רשתות מזון, וזאת תמורת עמלה. העמלות נקבעו כסכום קבוע לכל מארז של בקבוקים. במהלך חודש יוני 1998, כפי שהובהר בסיכומי טענות התביעה, נקטה הנתבעת 1 במהלך חד צדדי, ושינתה את גודל המארזים של בקבוקי קריסטל, מיץ/מוגז 2 ליטר, ממארז של 6 בקבוקים למארז של 8 בקבוקים. המהלך הביא לשחיקה מיידית בעמלת הסוכן של התובעת 1 בשיעור של 25%, שכן על אף הגדלת מספר הבקבוקים בכל מארז, העמלה בגין כל יחידת מארז לא השתנתה (מחירוני הנתבעת 1 לפני ולאחר שינוי גודל המארזים, צורפו לכתב התביעה כנספחים ז1 ו -ז2). כך, עמלת הסוכן האפקטיבית עבור 6 בקבוקים מסוג קריסטל 2 ליטר פחתה ב 0.65 ש"ח , על כל מארז של 8 בקבוקים, כאשר התובעת 1 רכשה מהנתבעת 1 בממוצע כ- 80,000 מארזים מסוג זה (דו"ח סיכום הרכישות צורף כנספח ח לכתב התביעה). לאור האמור, הפסידה התובעת 1 סכום של 52,000 ש"ח מדי שנה, ועבור תקופה של ארבע שנים ועשרה חודשים, הפסידה סכום כולל של 255,333ש"ח, כולל מע"מ, שעל הנתבעות מוטלת החובה להשיב לה. במידה שייקבע כי גודל המארזים שונה בחודש אפריל 1998, כטענת הנתבעות, יבקשו התובעים לקבל את הטענה החלופית, כי הם נמנעו מלתבוע סכום זה במהלך הקשר העסקי עם הנתבעות בשל התלות הכלכלית בהן, ועל מנת שלא להעכיר את היחסים ולפגוע בזכויות ההפצה של הנתבעות. רק עם סיום היחסים החוזיים באופן חד צדדי ע"י הנתבעות, וזאת ביום 01.05.03, הוסרה המניעה מהגשת התביעה, בגין הפסד העמלות. בנסיבות אלו, טען ב"כ התובעים, עוצרת הכפייה הכלכלית את מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה. אמנם, התובעים הגישו את תביעתם רק ביום 26.06.05, ואולם לדידם מדובר בפרק זמן סביר ממועד היווצרות העילה, לאור פרק הזמן שנדרש להם כדי להתאושש ולייצב עצמם מבחינה כלכלית, לאור מורכבות התביעה והכנתה, ונסיונות להגיע למיצוי הליכים, טרם הגשת התביעה. לחילופי חילופין, ביקשו התובעים, בסיכומי טענותיהם, לקבוע, כי עילת התביעה בגין שינוי העמלות הינה עילת תביעה מתמשכת , אשר נתחדשת בגין כל עסקה ועסקה של אספקת סחורה במארזים של שמונה בקבוקים. לפיכך, אם תתקבל טענת ההתיישנות של הנתבעות, הרי שזו תהא תקפה רק בנוגע לסחורה שסופקה לתובעים למעלה מ 7 שנים קודם להגשת התביעה, היינו לפני 26.06.98. בנסיבות אלו, ביקשו התובעים מבית המשפט לפצותם בגין תשלומי עמלות מופחתים החל מחודש יולי 1998, ועד לסיום היחסים.
עוד קבלו התובעים על החלטת הנתבעות לגבות מהם דמי שכירות בגין המחסן בטבריה. בכתב התביעה נטען כי עם רכישת זכויות ההפצה בטבריה, הסכימו ביניהם התובעים 2 ו-3 ותשלובת תבורי, כי האחרונה תעמיד לרשותם, ללא כל תמורה, מחסן בטבריה, בו יאוחסנו מוצרי החברה עד להפצתם ללקוחות. יחד עם זאת, בשנת 1998, ובניגוד להסכם שהשתרש בהתנהגות בן הצדדים, דרשה תשלובת תבורי מהתובעים לשלם דמי שכירות בסך 500$ לחודש עבור המחסן. בלית ברירה, שילמה התובעת לתשלובת תבורי, מיום 01.01.98 ועד ליום 30.04.01, סכום ששוויו ביום הגשת התביעה הוא 104,879 ש"ח , כולל מע"מ. לאחר שנים אלו, הציעה תשלובת תבורי לתובעים לרכוש את המחסן. מאחר שהתובעים ציפו, כי ההתקשרות בין הצדדים תמשך עוד שנים רבות, הם קיבלו את הצעתה, וביום 01.05.01 חתמו על הסכם לפיו הם רוכשים, באמצעות התובעת 1, את המחסן בטבריה תמורה 170,000$ (נספח ט). צויין, בכתב התביעה כי התובעים לא היו משקיעים סכום זה, לו סברו כי מערכת היחסים בין הצדדים תסתיים תוך תקופה קצרה. לאחר רכישת המחסן, אשר שימש את התובעים במהלך קרוב ל- 15 שנים, נאלצו התובעים לאתר מחסן חלופי, שדרכי הגישה אליו יאפשרו פריקת סחורה ממשאיות גדולות. בחודש נובמבר 2001, שכרו התובעים מחסן במגדל העמק, (הסכם השכירות סומן נספח י). הם השקיעו כספים רבים לצורך התאמתו לאחסון מוצרי תבורי, ושוב, מתוך הנחה כי הקשר בין הצדדים ימשך שנים ארוכות. המחסן בטבריה נותר ריק ולא נעשה בו כמעט כל שימוש.
בכתב התביעה נטען עוד, כי במהלך תקופת ההתקשרות בין הצדדים, הנתבעות מנעו מהתובעים, וזאת בחוסר תום לב, קבלת תגמול תמריץ מכירות ברבעון השלישי של שנת 2002. לעניין נסיבות אלו הובהר, כי החל משנת 1998 הנהיגה הנתבעת 1 בקרב המפיצים האזוריים שלה תוכנית תמריצים, לפיה זכאים המפיצים לתגמול נוסף אם עמדו בהיקף מכירות מסויים (דוגמאות לתוכניות תמריצים שהופצו בין המפיצים, צורפו לכתב התביעה כנספחים יא1- יא4). על מנת שהמפיצים יעמוד ביעדים, היה עליהם למשוך סחורה מהנתבעת בכמויות הדרושות לעמידה ביעד המכירות. מפיץ שעשה כן, היה זכאי לקבל מהנתבעת תגמול בשיעור של אחוז שנקבע מערך המחזור. בחינת היקף המכירות נעשתה בדרך כלל על בסיס רבעוני, כאשר מדי חודש נשלחו לתובעת 1 דו"חות עדכון, בדבר עמידה יחסית בהיקף המכירות (נספח יב לכתב התביעה). התובעת 1 עמדה במשך שנים ביעדי המכירות שהוצבו לה וזכתה לתגמולים, כפי שעולה ממכתבי הנתבעת 1 (נספחים יג 1 -יג 6 לכתב התביעה). כך היה גם בשני הרבעונים הראשונים לשנת 2002. לקראת סוף חודש ספטמבר ביקשה התובעת 1 להזמין מהנתבעת 1 סחורה בהיקף, אשר יבטיח את עמידתה במחזור המכירות של הרבעון השלישי, כדי לזכות בתמריץ. לשם כך, ביקשה וקיבלה מהנתבעת 1 דו"ח מצב רכישות עדכני, על מנת להעריך את היקף הזמנת הסחורה שעליה לבצע (נספח יד). בהתאם לדו"ח, ביצעה התובעת 1 הזמנת סחורה, אותה היה צריך להוביל בתשע משאיות. מאחר שדובר בכמות סחורה גדולה, ביקשה התובעת 1, כי חלק מהסחורה תשלח למחסן בטבריה. הנתבעת 1 נענתה לבקשה רק באופן חלקי, ושלחה סחורה בשש משאיות בלבד (תעודות המשלוח סומנו טו 1 ו-2). בתחילה נמסר, כי לנתבעת 1 אין משאיות פנויות, ובתגובה הציע התובע, כי הוא ישלח על חשבונו את המשאיות, להובלת יתרת הסחורה, תוך שהוא מוכן לספוג את עלות ההובלה, למען קבלת עמלת התמריץ. הצעה זו נתקלה בסירוב. כשהתובע ביקש לברר את סיבת הסירוב עם מנהל המחסן של הנתבעת 1, השיב לו הלה כי הוא קיבל הוראות מההנהלה, שלא לספק את הסחורה לתובעת 1. בדיעבד, כך נטען בכתב התביעה, כבר באותו מועד החליטה הנתבעת 1 לבטל את ההתקשרות עם התובעים. בגין התנהגות חסרת תום לב זו, הפסידו התובעים סכום של 43,290 ש"ח כולל מע"מ (לפי מחזור של 1.5. מליון ש"ח ברבעון, כאשר גובה התמריץ הוא 2.5%).
בהמשך כתב התביעה התייחסו התובעים לנסיבות סיום היחסים בין הצדדים, והנזקים שנגרמו לתובעים עקב כך. ב"כ התובעים הבהיר כי מרשיו סברו, שלאור מערכת היחסים בין הצדדים והבטחות הנתבעות, הם יהפכו למפיץ האזורי היחידי או הגדול ביותר של הנתבעות בצפון. ואולם, במהלך השנים 2002-2000 נפוצו שמועות לפיהן הנתבעות שוקלות להעביר את שיווק מוצרי תבורי משיווק באמצעות מפיצים אזוריים וסוכנים, למערך שיווק עצמאי. זאת, משום שבמהלך אותה תקופה מספר הסוכנים באזור הצפון הלך ופחת, ולאור העובדה כי בשנת 2000 הקימו הנתבעות מחסן הפצה ענק בציפורית. ביום 25.07.00, שלח ב"כ הנתבעת 1 מכתב לתובעים (נספח טז לכתב התביעה), בו העלה טענה, כי הם מוכרים את מוצרי תשלובת תבורי, מחוץ לאזור ההפצה שנקבע להם, וכי הדבר מהווה הפרה של הסכם ההפצה, העשוי להביא לסיום ההסכם בהתראה קצרה. התובע השיבו במכתב (נספח יז לכתב התביעה) כי כפי שהתלונן בעבר, דווקא, מפיצים אחרים מוכרים את מוצרי התשלובת באזור ההפצה השייך לתובעים, ללא התערבות הנתבעת 1. התובע הוסיף במכתבו, כי הוא חושש שכוונות נסתרות מסתתרות מאחורי המכתב, לאור העובדה כי הוא אינו מוכר מחוץ לאזור שלו. המכתב בצירוף לשמועות האחרות, הביא את התובע לפנות בבירור למנהל חטיבת המכירות של הנתבעות, מר יעקב לוי, וזה דחה את פנייתו בביטול, והבהיר כי מדובר ברכילויות, ללא כל בסיס.
ביום 27.10.02, שלחה הנתבעת 1 הודעה חד צדדית לתובעים, על ביטול זכויות ההפצה של התובעים באזורים השונים, אשר תכנס לתוקפה ביום 30.04.03 (נספח יח). במסגרת המכתב, העלתה הנתבעת 1 טענות בנוגע לתפקוד לקוי של התובעים, ובדבר הפרה של הסכם ההפצה, באמצעות מכירת סחורה של חברה מתחרה. הפרות לכאוריות אלו, כך נטען, היו אמורות להצדיק את החלטתה על ביטול ההסכם. בתגובת התובעים מיום 12.11.2002, הם הכחישו טענות אלה (נספח יט).הם הבהירו, כי מעולם לא הסתירו מעיני הנתבעת את העובדה, כי הם משווקים כמויות קטנות של בקבוקי שתיה קלה של חברת "קוקה קולה". לטענת התביעה, הנתבעת 1 לא ראתה במוצרים אלה כמוצרים מתחרים, שכן אלו אינם מיועדים לשוק "המשקאות העממיים" הזולים יותר, ואשר יוצרו ע"י הנתבעת 1. כמו כן, נציגי הנתבעת 1 ביקרו, לעיתים קרובות, במחסן התובעים וראו את הסחורה של החברה המתחרה. למרות זאת, הם לא אסרו על שיווקה, אלא עודדו זאת, משום שראו בכך מנוף להחדרת מוצרי תשלובת תבורי ללקוחות. הנתבעת 1 השיבה לתגובת התובעים ביום 27.11.02 , באמצעות מכתב נוסף, אשר לטענת התביעה, מתעלם מטענות התובעים שבמכתב התגובה, ורצוף בטענות חסרות שחר. ביום 01.05.03, הפסיקו הנתבעות לספק לתובעים את מוצרי תשלובת תבורי, ומעמדם כמפיצים אזוריים הגיע לסיומו.
בעקבות ביטול זכויות ההפצה של התובעים, ערכה הנתבעת 1 התחשבנות חד צדדית עם התובעת 1, וחייבה את התובעים עבור משטחי מכירה, שאלו השיבו לה, ותוך ניצול הערבות הבנקאית שהתובעת 1 הפקידה בידה. בתביעה הובהר, כי התובעת, כיתר המפיצים, נדרשה לקבל מהנתבעת 1 משטחים ששימשו לפריקה ולאחסון של מוצריה, תמורת הפקדת פקדון, כאשר עם השבתם לנתבעות היה על הנתבעת 1 לזכותם בגובה הפקדון. ואולם, הנתבעת 1 זיכתה את התובעים בגין רכישת משטחי פריקה רק החל מ- 1.1.96, אף שהתובעת 1 רכשה משטחי פריקה עוד קודם לכן. כך, ביום 30.06.03 הנתבעת 1 חייבה את התובעת 1 בסכום של 22,184 ש"ח, כולל מע"מ, עבור 470 משטחי פריקה (נספח כא לכתב התביעה) תוך שהיא מממשת, באותו מועד, את הערבות הבנקאית שהתובעת 1 הפקידה לטובתה (נספח כב לכתב התביעה). ביום 26.06.03, השיבה התובעת 1 לנתבעת 1, 69 משטחים נוספים , שערכם מסתכם בסכום של 3,223 ש"ח כולל מע"מ, וגם בגינם היא לא זוכתה ע"י הנתבעת 1. לאור זאת, נטען, כי על הנתבעת לפצות את התובעים בסכום של 27,623 ש"ח, המהווה את עלות המשטחים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.06.03 ועד להגשת התביעה בפועל.
בנוגע לצביון הסכמי ההפצה שנחתמו עימם, נטען בכתב התביעה, כי התובעים הוחתמו על ההסכמים, לאחר שרכשו בפועל את זכויות ההפצה. הסכם ההפצה מטעם הנתבעות מהווה חוזה אחיד וסטנדרטי, אשר שימש את הנתבעת 1 מול כל מפיציה, ולשיטת התובעים, מהווה חוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982. מכאן, שהחוזה נוטה באופן מובהק לטובת הנתבעות. לטענת התובעים, סעיפים 29 ו-30 להסכם, העוסקים בהפסקה חד צדדית של ההסכם ע"י הנתבעת 1, הינם תנאים מקפחים בחוזה, בהתאם לסעיפים 3 או 4 לחוק החוזים האחידים. בכתב התביעה הודגש, כי המצג אותו הציגו נציגי הנתבעת 1, טרם החתימה על חוזה ההפצה, היה כי מדובר בחוזים סטנדרטיים "
וכי אין בהם כדי לגרוע בשום אופן מהמצגים שניתנו לתובעים בטרם הרכישה". לפי אותם מצגים, כך נטען, ההשקעה בזכויות ההפצה הינה השקעה כדאית בנכס בר מימוש. התובעים חתמו על ההסכם מבלי לנהל מו"מ לגבי תוכנו, תוך שהם סבורים, כי מדובר באקט חתימה פורמלי, שאין בו כדי לגרוע מהמצגים וההתחייבויות שניתנו ע"י הנתבעת 1 כלפי התובעים, טרם רכישת זכויות ההפצה. בסופו של דבר התברר לתובעים, כי החוזים אינם משקפים את מה שהוסכם בפועל בין הצדדים.
לאור כל האמור, ביקשו התובעים מבית המשפט לפסוק להם פיצוי בגובה השווי הכלכלי של אזורי ההפצה, המוערך בסכום של 2,925,000 ש"ח, וזאת בעילת עשיית עושר ולא במשפט. לחילופין, ובגין הפרת הסכמי ההפצה, נטען כי התובעים זכאים להשבת הסכומים ששילמו עבור רכישת זכויות ההפצה באזורים השונים, ולפיצויים בגובה הפסד רווחים ממכירת מוצרי תבורי למשך תקופה של שנה ומחצה, המסתכמים בסך של 2,687,144 ש"ח.
בנוסף לסכומים האמורים, התבקש בית המשפט, לפצות את התובעים בגין הנזקים הבאים: ההפסד הכספי שנגרם לתובעים עקב שחיקת העמלות, בעקבות המעבר למארז של 8 בקבוקים, וזאת בסך 428,736 ש"ח, ולחילופין בסך של 388,540ש"ח; מניעת התמריצים מהתובעים, בשל התנהגות חסרת תום לב של הנתבעות, וזאת בסך של 43,290 ש"ח; פיצוי התובעים בגין חיובם עבור משטחי פריקה, וזאת בסך 27,623 ש"ח; פיצוי בגין דמי שכירות של המחסן בטבריה, בסך 104,879 ש"ח, ופיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לתובעים 2 ו-3 , וזאת בסך 50,000 ש"ח.
לאור זאת, העמידו התובעים את סכום תביעתם על סכום של 3,579,528 ש"ח.