1. התובע, יליד 16.3.1982, נפגע בברכו הימנית ביום 3.10.04 במהלך משחק אימון בכדורגל במסגרת הנתבעת 3 (שהתביעה נגדה נמחקה ביום 5.1.09). לטענת התובע נגרמה הפגיעה בברכו בשל התקלות במכשול במשטח הדשא עליו התקיים משחק האימון (סעיף 7 לכתב התביעה). בתצהיר עדותו הבהיר התובע שרגלו "נתקעה בבור במשטח הדשא" וכתוצאה מכך נגרמה לברכו חבלה סיבובית (סעיף 3 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע).
2. הנתבעות אינן מכחישות שהתובע נפגע אגב משחק האימון (עובדה לגביה קיימות ראיות רבות), אלא שלשיטתן לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי נפגע כתוצאה מקיומו של מכשול כלשהו בכר הדשא. לחלופין טענו הנתבעות כי פגיעה מעין זו אינה מצמיחה אחריות לעיריה, אף שהיא בעלת המגרש; שיש לדחות את התביעה מחמת הסתכנות מרצון ולחלופין להפחית את הפיצוי בשל קיומו של אשם תורם; ושלתובע לא נגרם נזק של ממש על אף הנכות שהותירה בו הפגיעה.
כיצד נפגע התובע?
3. בתיעוד שנערך בקרבת זמן לארוע, ואף זמן מה אחריו, מצויות אמירות רבות שמסר התובע בנוגע לפגיעתו בארוע. חלקן לקוני ביותר, ולפיכך אין טעם להזכירן בפירוט שכן לא ניתן להסיק מהאמור בהן דבר לגוף העניין (דוגמת הרישום בתעודת חדר המיון מיום 4.10.04 והאמירות בחוות-דעת המומחים השונים). המשותף לכל אמירות התובע במסמכים אלה הוא שקיומו של מפגע כלשהו לא נזכר בהן ולו ברמז. כך מסר התובע בחדר המיון ביום 15.11.04, כחודש לאחר הארוע, כי הפגיעה בארוע התרחשה כאשר "באמצע משחק כדורגל סובב את הגוף בצורה חדה ואז הרגיש אי יציבות בברך ימין" (גירסה זהה נרשמה למחרת היום ב"קבלה הסיעודית", אולם נראה שלא מדובר אלא בהעתקה של הדברים; שני המסמכים הוגשו במסגרת תיק המוצגים מטעם הנתבעת). בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה, אותה מילא התובע בכתב ידו, רשם התובע ביום 24.7.05 "באמצע משחק כדורגל בקבוצת 'מכבי מעלה אדומים' סובבתי את ברך ימין וכתוצאה מכך קרעתי את הרצועה הקידמית הצולבת". לועדה רפואית שבדקה אותו במסגרת צבאית מסר התובע ביום 18.8.05 כי "נפצע מחבלה סיבובית בעת משחק אימון ב- 4.10.04". בתביעה שהגיש התובע לחברת הביטוח מנורה במסגרת פוליסה לתאונות אישיות רשם התובע בכתב ידו (התובע אישר שרישום זה הוא בכתב ידו - עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 18 - 19) תחת הכותרת "תאר בקצרה את נסיבות התאונה" את המילים "בעת משחק כדורגל תוך כדי תנועה הסתובבה לי הברך". רישום זה נעשה ביום 29.7.07, כשנה לפני הגשת התביעה.
4. הגרסה לפיה נגרמה החבלה הסיבובית לברך כתוצאה מקיומו של מכשול בדשא הופיעה לראשונה בכתב התביעה, כארבע שנים לאחר הפגיעה, וזאת על אף שבמספר הזדמנויות מסר התובע תיאור מפורט למדי של ההתרחשויות שהובילו לפגיעה בברך. בנסיבות מעין אלה יש לא מעט טעם בטענות הנתבעות לפיהן מדובר ב"עדות כבושה" שמשקלה הראייתי נמוך למדי (לעניין משקלה וערכה של "עדות כבושה" ראו יעקב קדמי
על הראיות (תשס"ט) 504; ע"פ 154/85
אברושמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 387, 399 (1987); ע"פ 4297/98
הרשטיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 673, 688 (2000); ע"פ 1707/08
אריש נ' מדינת ישראל, מיום 25.11.08, בפסקה כז לפסק-הדין; ע"פ 1645/08
פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 3.9.09, בפסקה 10 לפסק-הדין; ע"פ 3273/09
פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 30.12.10, בפסקה כו לפסק-הדין).
5. לתצהירו צירף התובע מספר תמונות שחלקן צולם כחלוף "מספר חודשים" מהארוע (תמונות 1 - 4; לעניין מועד צילום התמונות ראו סעיף 4 לתצהירו; עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 21 - 24). התובע התקשה במהלך עדותו להשיב לשאלה אילו מהבורות המצולמים הוא הבור בו מעד לשיטתו. בתחילה הבהיר שהבור המדובר הוא ברוחב כ- 30 סנטימטר (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 20 - 21), אולם לאחר מכן השיב כי הבור בתמונה 1 הוא זה בו נתקל, אף שמדובר בבור בעל מימדים גדולים באופן משמעותי מזה שתואר על ידו (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 25 - 28). משנשאל גם לעניין מיקום הבור במגרש, שאינו תואם לדבריו הקודמים בעדות (בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 12 - 13 ובשרטוט נ/5, מהם עולה שהבור הוא בסמוך למרכז המגרש) שב בתחילה וטען שהבור בתמונות 1 ו- 2 "זה הבור" (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 5 - 6), ולאחר מכן חזר בו מטענה זו והצביעה על הבור בתמונה 3, שלא ניתן לדעת היכן בדיוק צולם, כבור בו מעד (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 7 - 10). אמירות סותרות אלה מקשות על השענת גרסה סדורה על עדותו של התובע לבדה.
6. אם לא די בכך, אמירתו של התובע כאילו צולמו תמונות המפגע חודשים מספר לאחר התאונה עומדת בניגוד קוטבי לגרסתו בתצהיר התשובות לשאלון, עליו חתם ביום 26.2.09, ובו מסר כי "אין ברשותי צילום [של המגרש והמכשול הנטען - ר.ו.] שכן מייד לאחר הפציעה פונתי ולא יכולתי לשוב למגרש". אמירה זו, שנכללה בתצהיר תחת אזהרה, אינה מתיישבת כלל עם הגירסה בתצהיר העדות הראשית ובחקירה לפיה צילם את התמונות חודשים ספורים לאחר הארוע. משנשאל התובע אודות סתירה זו השיב שלא מצא בשעתו את התמונות והעדיף לספר שלא צילם תמונות מאשר לנסות ולאמר שהיו לו תמונות ואלה אבדו, מחשש שאמירה כזו תצטייר כלא אמינה (עמ' 18 לפרוטוקול, שורות 18 - 26). מכאן שלשיטת התובע הוא העדיף למסור דברים שאינם אמת בתצהיר, חלף אמירת דברים אמיתיים שיציירו את גרסתו כמשכנעת פחות. התנהלות מעין זו מקשה על קבלת גרסתו של התובע כ"כזה ראה וקדש".
7. כתמיכה לעדותו העיד התובע שניים מחבריו לקבוצה, ששיחקו שניהם בתפקיד שוערים במגרש ומטבע הדברים עמדו הרחק ממקום הארוע (שהתרחש לגרסת התובע, כאמור, בסמוך למרכז המגרש). אף לא אחד מהם טען כי ראה ממה נפגע התובע. העד גריף אף לא טען בתצהירו או בחקירתו שהתובע מסר לו ממה נפגע. העד גואטה מסר בתצהירו כי "למיטב זכרונו" שאל את התובע בדרך חזרה מהמשחק הביתה מה אירע וזה אמר לו "שסובב את הרגל לאחר שנתקל במשהו. אני לא זוכר אם הוא אמר שזה גבשושית או בור" (סעיף 7 לתצהירו). אמירה מסופקת זו יש לקרוא על רקע האמירות הרבות של העד בנוגע לפרטים שאינו זוכר במדוייק (כגון שם הקבוצה בה שיחקו השניים - סעיף 3 לתצהיר; העובדה שמדובר היה במשחק אימון - סעיף 5 לתצהירו; "נדמה לי שניגשו אליו אחד השחקנים ואחד המנהלים" - סעיף 6 לתצהירו וכן תשובות רבות בחקירתו הנגדית). ממילא משקלה מועט ביותר. מכל מקום, על פני הדברים אמירה זו של העד לא יכולה לשקף את העובדות כהווייתן. בחקירתו הנגדית של התובע מסר התובע כי "בזמן הפציעה לא ידעתי ממה נפגעתי, הרגל נתקעה לי במגרש, רק אחרי כמה ימים שחזרתי הבנתי ממה נגרמה לי הפציעה" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 28 - 29). מאחר והתובע אישר שבסמוך למועד הפגיעה כלל לא ידע במה נתקל וכיצד נפגע, ברי שלא היה באפשרותו למסור פרטים על כך לגואטה בדרך ממקום הפציעה הביתה.
8. נראה שאמירתו של התובע לפיה כלל לא ידע ממה נפגע במועד הארוע משקפת את הדברים כהווייתם. היא מתיישבת גם עם האמירות בתיעוד הרפואי ובפניה למנורה. נראה ששיוך הנפילה לבור זה או אחר (כאמור - זיהוי הבור על ידי התובע נתקל אף הוא בקשיים) אינו אלא בגדר חכמה שלאחר המעשה.
9. בתצהיר התשובות לשאלון השיב התובע בתשובתו לשאלה 62 כי העדים לארוע היו שחקן הקבוצה יוסי פרץ והמאמן דוד אבוטבול "ועוד שחקני קבוצה". התובע לא העיד את השחקן יוסי פרץ ואף לא את המאמן דוד אבוטבול, ובחר להעיד שני עדים אחרים שלא נזכרו בתצהיר התשובות לשאלון. תשובתו לשאלות בהקשר לאי העדת העדים היתה שיוסי פרץ "לא היה הכי בקיא בפרטי הארוע" וכן "מכיוון שעבר זמן רב הוא לא זוכר בפרטי פרטים את מקרה הארוע" ולכן לא זומן (עמ' 23 לפרוטוקול, שורה 26 - עמ' 24 לפרוטוקול, שורה 5). אמנם גם העדים שהובאו לא זכרו את פרטי הארוע אולם "הם זוכרים הרבה יותר טוב ממנו" (עמ' 24 לפרוטוקול, שורות 6 - 7). את המאמן לא העיד כי "אין לי קשר איתו היום" (שם, שורות 8 - 11). נראה שגם להימנעותו של התובע מהעדת עדים שעמדו בקרבת מקום לארוע הנפילה, והעדפת הבאת חבריו השוערים שלא יכלו לראות כיצד אירעה הנפילה, נודעת משמעות ראייתית (השוו ע"א 2275/90
לימה חברה ישראלית תעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 614 (1993); ע"א 9656/05
שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, מיום 27.7.08, בפסקה 26 לפסק-הדין; ע"פ 8994/08
פלוני נ' מדינת ישראל, מיום 1.9.09, בפיסקה 20 לפסק-הדין; ע"א 8385/09
המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, מיום 9.5.11, בפסקה 24 לפסק-הדין).
10. מאחר ועדות התובע בעניין קיומו של מכשול שגרם לנפילתו היא בגדר עדות יחידה של בעל-דין במשפט אזרחי הרי שמכח הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] היא זקוקה ל"סיוע" - תמיכה חיצונית כלשהי שיש בה כדי לחזק את עדותו של בעל-הדין, שהוא בעל עניין מובהק בתוצאות תביעתו. ניתן אומנם בנסיבות מסויימות להשתית הכרעה על עדות מעין זו שעה שניתן אמון מלא בעדותו של בעל-דין, וכשהטעמים העומדים מאחורי מתן האמון מנומקים ומוסברים די הצורך (ראו ע"א 231/72
עזבון אלמליח נ' זוטא, פ"ד כז(1) 679 (1973); והשוו רע"א 33/07
רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, מיום 8.5.07; ע"א 679/08
סנפרוסט נ' מוסכי צמח, מיום 2.1.11, בפסקה 25 לפסק-הדין). דא עקא שהמקרה דנא אינו נופל בגדר חריג זה. גרסת התובע אינה עולה בקנה אחד עם אמירות מוקדמות יותר שלו שהועלו בכתובים; היא מאופיינת בסתירות פנימיות בנוגע לזהות המפגע; בהקשר לאמירות הנוגעות למועד תצלום התמונות התגלה כי התובע אינו נמנע מלמסור פרטים לא נכונים תחת אזהרה; ולמעשה - נראה שהתובע כלל לא ידע בזמן אמת ממה נפגע, כפי שהעיד במו פיו.
11. המסקנה מכל האמור לעיל היא שלא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח שמעד ונפגע כתוצאה מקיומו של מפגע כלשהו במגרש הכדורגל. משכך הם פני הדברים הרי שלא הוכחה כלל עילת התביעה כנגד הנתבעות, שהתמקדה בתקינות המגרש, ומכאן שדין התביעה להידחות.
סוף דבר
12. לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין לא אעשה צו להוצאות.
המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.
ניתן היום, י"א סיון תשע"א, 13 יוני 2011, בהעדר הצדדים.