בתובענה הנדונה עתר התובע לצו מניעה, שיאסור על הנתבע 1 (להלן - הנתבע) לנהל מסעדה על מקרקעין שייעודם הוא שימוש חקלאי.
א.
רקע דיוני
2. כתב התביעה הוגש ביום 24.3.2008 נגד הנתבעים ונגד מר אליעזר קארבאט ז"ל. כתב ההגנה מטעם הנתבע הוגש ביום 14.5.2008 וכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 (להלן - הנתבעת או האגודה), הוגש ביום 1.6.2008.
ישיבת קדם משפט ראשונה התקיימה ביום 16.11.2008 לפני כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל. במהלכה נמחקה התביעה נגד מר אליעזר קארבאט ז"ל, לאחר שהתברר שנפטר עוד בשנת 1989, ובנו הנתבע, הוא היורש היחיד של המקרקעין נושא התובענה.
3. בישיבת קדם המשפט השנייה שהתקיימה ביום 10.3.2009 קבע כבוד השופט בן-עטר ז"ל, כי מאחר שהצדדים אינם חלוקים ביחס לעובדות, יסכמו הצדדים את טענותיהם בכתב על סמך כתבי הטענות ונספחיהם. הנתבע הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו, אשר נדחתה בהחלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (החלטת כבוד השופט ר' יעקובי מיום 20.5.2009 בבר"ע 908/09).
סיכום טענות התובע הוגש ביום 12.8.2009, סיכום טענות הנתבע הוגש (לאחר ארכה) ביום 8.4.2010, וסיכום טענות הנתבעת הוגש ביום 11.5.2010.
4. לאחר פטירת כבוד השופט מוריס בן-עטר ז"ל בחודש פברואר 2011, ובהתאם להנחייתה של נשיאת בית משפט זה, כבוד השופטת שולמית דותן, התיק הועבר אליי למתן פסק-דין.
ב.
העובדות הרלוונטיות
5. חלקה 1 בגוש 29719 רשומה בלשכת רישום המקרקעין בבעלות קרן קיימת לישראל, אשר על-פי "חוק יסוד: מקרקעי ישראל", מנוהלים מקרקעין אלו בידי התובע. על-פי הסכם שכירות שנחתם מידי שלוש שנים בין התובע שהוא המשכיר, לבין ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל, שהיא המיישבת, ולבין הנתבעת שהיא השוכרת, החלקה מהווה חלק ממשבצת הקרקע של הנתבעת (להלן - ההסכם המשולש).
הנתבעת היא אגודה שיתופית בע"מ, שעם חבריה נמנה גם הנתבע. הנתבע, שהוא היורש היחידי של הוריו, ירש את הוריו שהחזיקו במשק מספר 2, המהווה חלק מהמקרקעין הנדונים (להלן - הנחלה), והוא חבר האגודה. הרשות הנתונה לו להימצא בנחלה נובעת מהרשות שניתנה לנתבעת ולחבריה, כפי שנקבעו והוגדרו בהסכם המשולש.
6. סעיף 18(ב) בהסכם המשולש קובע שלנתבעת ולנתבע, בהיותו חבר באגודה הנתבעת, ניתנת זכות שימוש במקרקעין למטרות המנויות בסעיפים 3 ו-4(ג) בהסכם זה. מטרות אלו הן צרכי חקלאות, הקמת מבנים משקיים, שימוש למטרה חקלאית ושימוש למגורים.
כמקובל במושבים, נחלה מחולקת לחלקה א', שבה מבנה המגורים ולעתים גם מבנה משק עזר חקלאי, ולחלקה ב' שהיא למטרת חקלאות. חלקה א' מוחזקת על-ידי חבר האגודה, ואילו חלקה ב' היא חלק משטחי האגודה השיתופית, אשר מאשרת לחבר האגודה לעבד אותה לחקלאות.
7. בחודש אפריל 2003 נודע לתובע שהנתבע הסב את הלול שנמצא בחלקה ב' למסעדה, וזו מופעלת על-ידו. עובדה זו איננה שנויה במחלוקת, גם אם לטענת הנתבע המסעדה (או כפי שביקש לכנותה: "המזנון") מופעלת רק בסופי-שבוע ובחגים. כך גם לטענתו, המסעדה איננה בכל מבנה הלול, אלא רק בחלקו. אין מחלוקת שבהתאם להסכם המשולש, שימוש מסחרי זה אסור.
לטענת הנתבע, המודע לכך שהשימוש כאמור אסור בהתאם להסכם המשולש, הוא ניסה להביא לאישור שימוש חורג במקרקעין שיאפשר את הפעלת המסעדה. התוכניות שביקש להביא לוועדה המקומית לתכנון ולבניה מטה יהודה לא נדונו, בשל סירובה של האגודה לחתום עליהן, הנובע מכך מרצונה שתהיה תוכנית אחת כוללת לכל המושב.
ג.
טענות הצדדים
(1)
טענות התובע
8. טענתו העיקרית של התובע היא, שעל-פי ההסכם המשולש, המחייב את האגודה ואת חבריה, השימוש היחיד המותר במקרקעין הניתנים לאגודה, הוא שימוש חקלאי. מאחר שאין מחלוקת שהנתבע משתמש במבנה הלול למסעדה, וכי זהו שימוש מסחרי שלא הותר בהסכם המשולש, הרי שהנתבע מפר את ההסכם הפרה יסודית.
ככל שישנו ספק בשאלת היריבות, טוען התובע כי חתימת האגודה על ההסכם המשולש איננה חתימתו של גוף ערטילאי, אלא חתימה בשם חבריה, ובהם הנתבע. כך גם ההרשאה שנתן התובע לאגודה, ניתנה מכללא גם לנתבע, המחויב לנהוג על-פי הוראות ההסכם המשולש, ובייחוד בכל הקשור למטרת השימוש במקרקעין. הנתבע אינו יכול להסתמך על ההסכם המשולש שמכוחו הוא בר רשות במקרקעין, ובה בעת לטעון שלכאורה, אינו מחויב לנהוג על-פי ההסכם, שמכוחו ניתנה לו הרשות באמצעות האגודה.
9. בשל הנסיבות המשתנות ולאור הקשיים שבהם נתקלו חקלאים במושבים להתפרנס רק מחקלאות, איפשר התובע גם שימושים חורגים בנחלות שמלכתחילה נועדו רק לחקלאות. אפשרות זו נקבעה בהחלטות שהתקבלו אצל התובע על-ידי מועצת מקרקעי ישראל. החלטה מספר 755 מיום 27.5.1996 והחלטה מספר 1101 מיום 27.3.2007 עוסקות בשימוש חורג בחלקה א' של הנחלה. החלטה מספר 949 מיום 4.2.2003, עוסקת בשימוש חורג בחלקה ב' של הנחלה.