התובע והנתבעת 3
התובענה בתיק זה הוגשה על ידי התובע, בשל פציעתו הקשה מהתפוצצות חומר נפץ, בשטח פתוח בדרום הארץ.
בעקבות הצעת פשרה שניתנה על ידי בימ"ש, נחתם בין התובע לנתבעת 1 הסכם פשרה, על פיו שילמה הנתבעת 1 לתובע, פיצוי בסך 137,000 ש"ח, מעבר לתגמולי המל"ל, שהיו בסכום של כ- 600,000 ש"ח. הסכם פשרה זה קיבל תוקף של פסק דין בדיון שהתקיים לפניי ביום 5.3.12.
במסגרת הצעת הפשרה, הציע ביהמ"ש שהנתבעות 2 ו-3, תשלמנה לתובע פיצוי בסך 5,000 ש"ח.
אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבעת 2 חדלת פירעון, בהיותה בכינוס נכסים או בפירוק. לאור זאת, טענה נתבעת 3, כי אין עליה לפצות את התובע בסכום שהוצע על ידי ביהמ"ש, הואיל והשתתפות העצמית בפוליסת הביטוח שהוציאה הנתבעת 3 לנתבעת 2, היא בסך 2,500 $, דהיינו, סכום שעולה על הסכום שהוצע על ידי ביהמ"ש כפיצוי מטעם הנתבעות 2 ו-3.
בדיון שהתקיים לפניי ביום 5.3.12, אושר הסכם הפשרה בין התובע לנתבעת 1 כאמור, ובאי כח התובע והנתבעת 3 הסכימו להגשת סיכומים קצרים לעניין חבותה של הנתבעת 3 לשלם סכום כלשהו לתובע, לרבות באשר לשאלות הנוגעות להיותה של הנתבעת 2 חדלת פירעון. הצדדים הסכימו שפסק הדין לא יעלה על סך של 5,000 ש"ח בתוספת שכ"ט עו"ד.
טוענת הנתבעת 3 שחברת ביטוח, במסגרת ביטוח אחריות, חייבת לשלם לצד שלישי תגמולי ביטוח שהיא חייבת למבוטח, אך טענה שיש למבטח כלפי המבוטח, תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי. כן נטען, כי במקרה של פשיטת רגל או פירוק של מבוטח, עוברות זכויות המבוטח כלפי המבטח לצד השלישי, וזה האחרון רשאי לתבוע מן המבטח על פי זכויות אלה, ואולם, טענה שיש למבטח כלפי המבוטח, תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי. לעניין טענות אלה, מפנה ב"כ הנתבעת 3 לסעיפים 68 ו- 69, לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א- 1981 (להלן:"חוק חוזה הביטוח").
ב"כ הנתבעת 3 מפנה למספר פסקי דין אשר דנו בסוגיה, וכן לספרות משפטית אשר תומכת, כטענתו, בטיעוניו המשפטיים.
מנגד, טוען ב"כ התובע כי הצעת ביהמ"ש לתשלום סכום של 5,000 ש"ח על ידי הנתבעות 2 ו-3, היא הצעת פשרה, כך שאין בכך כדי לקבוע שסכום זה משקף את חבותה של המבטחת על פי פוליסת הביטוח. ב"כ התובע מפנה לסעיף 29 לחוק חוזה הביטוח וטוען שמכח סעיף זה, מוסמך ביהמ"ש לחייב את הנתבעת 3 בסכום האמור, גם אם הוא נמוך מסכום ההשתתפות העצמית על פי פוליסת הביטוח, שהוציאה הנתבעת 3 לנתבעת 2.
בנוסף, מפנה ב"כ התובע לספרות משפטית, ממנה ניתן ללמוד, לטענתו, על החבות הישירה של חברת הביטוח כלפי הצד השלישי ועל סמכותו של בימ"ש לחייב את חברת הביטוח לשלם את תגמולי הביטוח לצד השלישי.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי שאין מקום לחייב את הנתבעת 3 בתשלום הסכום של 5,000 ש"ח.
כאמור, הסכום האמור הוצע על ידי בימ"ש במסגרת הצעת פשרה, נוכח המסמכים שמונחים היו לפניו בטרם ניתנה ההצעה. בתיק לא נשמעו ראיות. הצדדים הסכימו לכך, שלא תשמענה ראיות ולכן, בנסיבות אלה, אין מקום לבחון אם יש מקום לחייב את הנתבעות 2 ו-3 בסכום פיצוי שהוא גבוהה מסך של 5,000 ש"ח. באופן זה, וכפי שנרשם בסיכומים מטעם הנתבעת 3, יש להיזקק רק לשאלה האם, מקום בו סכום הפיצוי נמוך מסכום ההשתתפות העצמית, יש מקום לחייב את חברת הביטוח לשלם לצד השלישי את סכום הפיצוי, כאשר המבוטח הוא חדל פירעון.
אני מקבל את טענות הנתבעת 3, לפיהן על פי חוק חוזה הביטוח, אין מקום לחייב את חברת הביטוח בתשלום סכום שהוא נמוך מההשתתפות העצמית, על נימוקיהן.
סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, מורה כדלקמן:
"
בביטוח אחריות רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח, ובלבד שהודיע על כך בכתב למבוטח 30 ימים מראש והמבוטח לא התנגד תוך תקופה זו; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי".
אני סבור שטענה בדבר החובה להשתתף בהשתתפות עצמית שיש למבטח כלפי מבוטח, היא טענה שעומדת לחברת הביטוח כלפי הצד השלישי. ההיגיון הוא בכך, שאין מקום לחייב חברת ביטוח לשלם לצד שלישי סכומים גדולים יותר מאלה שהיא הסכימה לשלם על פי פוליסת הביטוח, שהרי בהתאם לכך, בין היתר, נקבעו סכומי הפרמיות ששילם המבוטח לחב' הביטוח, מן הסתם.
סעיף 69 לחוק חוזה הביטוח, מורה כדלקמן:
"
69 (א) אירע במבוטח בביטוח אחריות אחד האירועים המפורטים להלן, ולפני אירועו או לאחריו התחייב המבוטח כלפי הצד השלישי בחבות המכוסה בביטוח, לא יהיו זכויותיו של המבוטח כלפי המבטח בשל אותה חבות חלק מנכסיו, אלא יעברו לצד השלישי והוא יהיה רשאי לתבוע את המבטח על פי זכויות אלה ; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי.
(ב) ואלה האירועים: