1. המשיב תבע את המבקש בגין נזקים שנגרמו, לטענתו, לרכבו, לאחר שתוקן במוסכו של המבקש. ביום 04/05/11 ניתן על ידי ביהמ"ש לתביעות קטנות פס"ד לטובת המשיב בתובענה זו, בהעדר התייצבות המבקש ובהעדר הגשת כתב הגנה מטעמו. ביום 15/05/11 ביקש המבקש מביהמ"ש קמא לבטל את פסק-הדין תוך שטען, כי אינו מתגורר בכתובת אליה נשלחו מסמכי בית-הדין, ועל כן לא הגיעו לידיו - לא מסמכי התביעה ולא הודעה על מועד הדיון. ביום 17/05/11 דחה ביהמ"ש את הבקשה, תוך שציין, כי "
מעיון במחשב עולה כי המבקש קיבל הודעה בדואר על דבר דואר שנשלח אליו והוא לא פנה לדואר לקבלו. ההודעה היא 'לא נדרש'. אין הליך של ביטול פסק-דין. יש הליך של ערעור". על פסק-הדין ועל ההחלטה שלא לבטלו הוגשה הבקשה שבפני.
2. למבקש טענות הן כלפי הקביעה כאילו קיבל את מסמכי בית הדין, הן כלפי הקביעה שלא היה מקום לפנות בהליך של ביטול פסק הדין והן כלפי התובענה גופה. כך טען בבקשתו, כי אינו מתגורר בכתובת אליה נשלחו מסמכי בית המשפט ואף צרף מסמכים לאימות טענתו זו; כי תיקן, כ-5 שנים לפני הגשת התביעה (!), את רכבו של המשיב כטובה, שכן באותה העת לא היה בבעלותו מוסך; כי כלל לא ידע על בעיות ברכבו של המשיב לאחר התיקון, וכי אין במסמכים שהגיש המשיב כדי לבסס כל טענה לגבי אחריותו לנזק, אם היה כזה, ולגובהו;
המשיב, בתגובתו לבקשה, טען כי אם פסק הדין הגיע לידי המבקש אזי גם קיבל לידיו את מסמכי בית הדין הקודמים; טען כי אין ממש בטענות המבקש לעניין התיקון שעשה ברכבו או לגבי גובה הנזק, וביקש להותיר את פסק הדין על כנו.
3. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, החלטתי לדון בבקשה זו כאילו ניתנה הרשות לערער, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
4.
אכן, צודק הממבקש בטענתו, כי ביהמ"ש נתפס לכלל טעות בקובעו, כי אין הליך של בקשה לביטול פסק דין. סמכות זו, לבטל פסק-דין או החלטה שניתנו במעמד צד אחד ובהעדר הגנה, מוצאת את ביטויה בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הקובעת כי:
"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה - לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל או לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם".
הפסיקה קבעה, כי יש להבחין בין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, מתוך חובת הצדק בשל פגם שנפל בהליך, למשל כאשר אי התייצבות בעל הדין לדיון נבעה מכך שבעל הדין לא הוזמן כדין לדיון, לבין ביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, בהעדר הגנה, הנתון לשיקול דעת בית המשפט.
עוד נקבע, כי כאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד הינו פגום, לרוב משום שלא בוצעה המצאה כדין למבקש את ביטולו - יבוטל פסק הדין בלי להתייחס כלל למשקל הטענות ולסיכויי ההצלחה. הלכה זו נסמכת על ההשקפה שלפיה בעל דין זכאי לקיומם התקין של ההליכים המקדמיים עובר למתן פסק הדין:
"
פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה... רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק. פסק דין כזה פגום הנהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין, אפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה" (ע"א 64/53
כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395).
לא בכדי, נקבע בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט- 2009, בסעיף 1(7), כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה שהיא
קבלת בקשה לביטול פסק דין או לביטול החלטה.
נוסיף ונציין, כי בבקשה לביטול פס"ד שניתן במעמד צד אחד בהעדר הגנה, על ביהמ"ש לבחון שני פרמטרים עיקריים: האחד, סיבת מחדלו של המבקש; והשני, סיכויי הצלחת המבקש אם תבוטל ההחלטה, אם כי המבקש אינו חייב להראות שהגנתו היא איתנה ובטוחה, ודי לו אם יראה כי הגנתו אפשרית, וכי ביטול פסק הדין יצמיח לו תועלת, כך ששמיעת עמדתו בנושא שבמחלוקת אכן עשויה להוביל את בית המשפט למתן החלטה שונה מזו שניתנה (ר': ע"א 5000/92 יהושע בן ציון נ' אוריאל גורני, פ"ד מח(1) 830, עמודים 835-836; רע"א 6157/97 גראל בע"מ נ' גראל ערד (1983) בע"מ, פ"ד נא(4) 877; א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009) עמ' 371 עד 374; ע"א 3645/92 שאול קלנר נ' סשה לופוביץ, פ"ד מז(4) 133,שם נקבע על ידי כב' השופט ד' לוין, כי "ככל שהתשובה לאחת השאלות משכנעת יותר ובעלת משקל, קטן המשקל שיש לייחס לתשובה האחרת").
5. ובענייננו, יש לציין, כי לא הוכח שהמבקש קיבל את ההודעה על מועד הדיון או שקיבל את מסמכי התובענה. עיון במחשב ביהמ"ש מלמד, כי אמנם בתאריך 07/04/11 נשלחה אל המשיב הודעה מטעם ביהמ"ש כי ההזמנה למבקש הוחזרה על ידי הדואר מהסיבה ש"
לא נדרש", כפי שגם ציין ביהמ"ש בפסק דינו, אולם כבר ביום 17/04/11 נשלחה למשיב הודעה נוספת מטעם ביהמ"ש ובה צויין כי ההזמנה הוחזרה על ידי הדואר מבלי שנמסרה למבקש, אך הפעם מהסיבה: "
לא ידוע - הכתובת אינה מספיקה". בשים לב לכך, ששני האישורים נשלחו לאותה כתובת אשר המבקש טוען שאינה כתובתו, ואף צירף העתק מתעודת הזהות שלו לאימות טענתו זו, לא ניתן לומר כי המבקש לא הרים את הנטל להוכיח כי לא קיבל הזמנה כדין לדיון או שלא קיבל את מסמכי ביהמ"ש.
6. די בכך כדי להיעתר לבקשתו של המבקש ולאפשר לו לקבל את יומו בביהמ"ש. אולם ניתן להוסיף ולציין, כי המבקש אף העלה הגנה לכאורה (כמצויין לעיל) וחבל, שיהמ"ש קמא כלל לא בדק אף זאת.
7. אי ביטול פסק הדין כמוהו כנעילת שערי המשפט בפני המבקש זאת, תוך מניעת אפשרות קיום בירור ענייני והוגן של הנושא שבמחלוקת והכרעה בו על סמך ראיות של צד אחד בלבד. אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה.
בתי המשפט נזהרים ב"נעילת שערי בית המשפט", במיוחד לאור חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד במשפט הישראלי, ויש אף שרואים בה כזכות חוקתית של ממש:
"
יש לכלול את הזכות לביטולו של פסק דין שניתן על פי צד אחד במשפחת הזכויות המרכיבות את זכות הגישה לבית המשפט שהפכה לזכות חוקתית. מכאן, שאם לא ניתנה לבעל דין ההזדמנות לנצל את הזכות, שומה על בית המשפט לבטל את הפסק, בין אם ההזדמנות לא ניתנה לו בגלל העדר המצאה, ובין מחמת נימוקים אובייקטיביים או סובייקטיביים המצדיקים את ביטול הפסק
"(ש' לוין,
תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 204, וכן ע"א 8292/00
יוסף גבריאל נ' שמואל לוינסון, 2000).
8. לאור כל האמור, הערעור מתקבל במובן זה, שפסק דינו של ביהמ"ש קמא מבוטל. המבקש יגיש כתב הגנה תוך 15 יום, מיום המצאת החלטה זו, לביהמ"ש קמא.
בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.