המשנה לנשיא מ' נאור:
לפנינו שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ש' וסרקרוג) ב-בר"ע 979/06 מיום 27.8.2008. המחלוקת שביסוד הבקשות נוגעת לתשלום בסך 1.80 ש"ח, אותו נהגה החברה המפעילה את כביש חוצה ישראל (חברת דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ, להלן: החברה) לגבות מלקוחות שביקשו לקבל לידיהם חשבון מפורט על נסיעותיהם בכביש. החשבון הרגיל עבור נסיעות שבוצעו בכביש סופק ללקוחות, כמובן, ללא תשלום; אולם עבור החשבון המפורט גבתה החברה מהלקוחות - ובכללם המשיב 1 (להלן: המשיב) - את הסכום האמור. כפי שיפורט, מאז חודש מאי 2009 החשבון המפורט מסופק לכל דורש ללא תשלום, באמצעות רשת האינטרנט.
ראשיתם של ההליכים המשפטיים בענייננו בפנייה של המשיב מחודש מאי 2005 לוועדת הערר הפועלת מכוח חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), בבקשה כי זו תצהיר שאין לחברה סמכות לגבות את הסכום האמור, וכי חלה על החברה חובה להמציא חשבון מפורט ללקוחות לפי דרישה. הערר נדחה על הסף בטענה שהשאלה כבר הוכרעה במסגרת פסק דין קודם (רע"א (ת"א) דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ נ' ראני נאסר (לא פורסם, 27.6.2005) מפי השופטת ש' דותן (להלן: פרשת נאסר)), בו נפסק - כך סברה הוועדה - שהגבייה מותרת. המשיב ערער על ההחלטה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובהחלטתו מיום 28.11.2005 (השופטת ב' בר-זיו) הוחזר הדיון לוועדת הערר לשמיעת טענות לגוף העניין.
ועדת הערר דנה בבקשה לגופה, ודחתה אותה מחמת חוסר סמכות לדון בה. זאת, משום שסעיף 12ב לחוק מגביל את הפנייה לוועדת הערר ל"מי שחולק על חיוב, או מי שרואה עצמו נפגע מהפעלת סמכויות בעל הזיכיון לפי סעיף 12", ולפי קביעת הוועדה עניינו של המשיב איננו נכנס לגדרי הסעיף. על החלטה זו הגיש המשיב בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. המשיבים בבית המשפט המחוזי היו ועדת הערר, חברת כביש חוצה ישראל בע"מ (חברה ממשלתית שהיא הרשות הממונה על כביש חוצה ישראל) וחברת דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ (המפעילה את הכביש, כאמור); רשות המיסים צורפה אף היא להליך. בית המשפט (השופטת ש' וסרקרוג) קבע, לאחר דיון בסוגיית סמכותו העניינית לדון בבקשת רשות הערעור, כי הוא מוסמך להכריע בעניינים העולים בבקשה, ודן בה כבערעור. לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי כי על החברה חלה חובה לספק חשבונית מס מפורטת ללקוחותיה ללא תשלום לפי דרישתם, וחייב את החברה בהוצאות המשיב. מכאן בקשות רשות הערעור שהוגשו לנו.
לפני שאפנה להצגת טענות הצדדים, מן הראוי להבהיר כי כאמור מאז חודש מאי 2009 מאפשרת החברה לכלל נוסעי הכביש לצפות ללא תשלום בפירוט נסיעותיהם באתר האינטרנט של החברה (באמצעות קוד גישה אישי), ולקבל ללא תשלום את החשבון המפורט באמצעות הדואר האלקטרוני. בנסיבות אלו, ניתן לתמוה מדוע סוגייה שהפכה בינתיים תיאורטית ממשיכה להעסיק את ערכאות השיפוט השונות. התשובה לכך טמונה, כך נראה, בתובענה ייצוגית שהגיש שותפו של המשיב למשרד רואי החשבון (רו"ח צבי זימרן) נגד החברה ביום 2.9.2008, ימים ספורים לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תובענה זו עומדת על סך של כ-46 מיליון ש"ח. רו"ח זימרן מבקש להיבנות בתובענה הייצוגית מן הקביעות השיפוטיות שנקבעו לטובת המשיב בהליך הפרטני שניהל. המבקשות מצידן מעוניינות, באמצעות ההליכים שלפנינו, לבטל קביעות שיפוטיות אלו, ו"לחסן" עצמן מפני התובענה הייצוגית.
טענות הצדדים בבקשות רשות הערעור, בתשובות להן ובסיכומים שהגישו - הן רחבות היקף. הצדדים טוענים בהרחבה בשאלה אם החשבון ה"רגיל" (דהיינו, החשבון ללא פירוט מדויק של הנסיעות שבוצעו) מהווה "חשבונית מס" תקנית כהגדרתה בדיני המס. המבקשות, ועימן המדינה, משיבות לשאלה זו בחיוב. מנגד, המשיב תומך יתדותיו בקביעתו של בית המשפט המחוזי, וטוען כי רק החשבון המפורט מהווה חשבונית מס תקנית כאמור. עוד חלוקים הצדדים בשאלה אם התקנות שהותקנו מכוח החוק מאפשרות את גביית התשלום עבור החשבון המפורט. המשיב טוען כי אין לחברה סמכות לגבות את התשלום האמור, בעוד המבקשות, ועימן המדינה, טוענות כי הגבייה היא בסמכות וכדין. הצדדים אף חלוקים בשאלה אם לבית המשפט המחוזי הייתה, מלכתחילה, סמכות עניינית לדון בטענות העולות בבקשת רשות הערעור. המבקשות והמדינה סבורות כי לוועדת הערר לא הייתה סמכות לדון בבקשה שהגיש המשיב, ומכאן שלבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות לדון בערעור. המשיב מצידו נסמך על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כאמור כי הוא מוסמך לדון בערעור.
ביום 29.6.2011 קיימנו דיון בבקשות ליתן רשות ערעור (השופט א' א' לוי, אנכי וחברי השופט י' דנציגר), והחלטנו ליתן את הרשות לערער ולהורות על הגשת סיכומים בכתב. עד שנאספו הסיכומים פרש השופט א' א' לוי לגמלאות. ביום 14.2.2012 הוריתי כי יתקיים דיון על פה בערעורים, ואכן קיימנו דיון (אנכי וחבריי השופטים י' דנציגר ו-נ' סולברג) ביום 26.11.2012. הדיון התמקד בשאלת הצורך בהכרעה בשאלות העולות בערעורים במסגרת הליך זה, נוכח העובדה שהוא הפך במידה רבה תיאורטי. המבקשות הדגישו בטיעונן כי התובענה הייצוגית נגדן תלויה ועומדת, והביעו את חששן כי ייטען שם שקביעותיו של בית המשפט המחוזי הן מעשה בית דין בשאלה שעל הפרק. על כן הבהירו המבקשות כי השאלות העומדות לדיון אינן תיאורטיות מבחינתן, והן עומדות על הכרעה בערעורים לגופם. לעמדה זו הצטרפה אף המדינה. בא כוחו של המשיב מצידו לא הכחיש כי לקביעותיו של בית המשפט המחוזי עשויה להיות השלכה על הליך התובענה הייצוגית. עם זאת, הוא הצהיר שאם בית משפט זה יקבע שהדיון בערעורים הוא תיאורטי, ומשכך לא תינתן הכרעה בטענות ביחס לקביעות בית המשפט המחוזי לגופן - לא יהיה מעשה בית דין, והוא לא יטען במקרה כזה במסגרת התובענה הייצוגית שקיים מעשה בית דין.
דיון והכרעה
בשלב הדיוני בו אנו מצויים אני סבורה כי נקודת המוצא צריכה להיות המצב העובדתי והמשפטי הנוכחי. במצב זה שני עניינים ראויים להבלטה מיוחדת. ראשית, יש לשוב ולהדגיש כי החברה איננה גובה עוד את הסכום האמור של 1.80 ש"ח מלקוחותיה, וכי היא מספקת חשבון מפורט לכל דורש ללא תמורה באמצעות רשת האינטרנט. זהו שינוי מבורך שהתרחש לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. שנית, החברה פנתה לפקיד השומה למפעלים גדולים בבקשה להקלה בניהול ספרים לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 והוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות), התשל"ג-1973. בעקבות פניית החברה ניתנה החלטתו של פקיד השומה, לפיה פרסום פרטי החשבונית באינטרנט די בו כדי למלא את דרישות החוק בעניין ניהול ספרים.
עינינו הרואות: החברה שינתה דרכה בעקבות פסק הדין, וניתן להעמידה בחזקת מי ששקלה צעדיה ובחרה באופציה הנוחה לה, כמפורט לעיל. דומה כי השינויים שנערכו צריכים להפיס אף את דעתו של המשיב; שהרי הערר המקורי שהגיש עסק בשאלת עצם גביית התשלום ובשאלת מידת הפירוט של החשבון - שאלות שבאו על פתרונן. זאת, כמובן, לאחר שהכספים הזניחים ששילם הושבו לו בתוספת הוצאות משפט, בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי.
דומני כי ברור על פני הדברים שהסכום בו חויבה החברה לשלם למשיב - השבת הכספים שגבתה (אשר מסתכמים בשקלים ספורים, ככל הנראה) בתוספת 6,000 ש"ח בגין הוצאות משפט - הוא סכום זניח מבחינת החברה. משכך טענותיה הרבות של החברה, המקיפות בין היתר סוגיות שונות בדיני המס, נדמות כתותח המשמש כדי לירות על זבוב. החברה גייסה את מיטב טענותיה, וזאת משום שלא על שקל חדש אחד ושמונים אגורות מתנהל ההליך, ואף לא על הוצאות המשפט שנפסקו בבית המשפט המחוזי; כי אם על 46 מיליון ש"ח שנתבעו בתובענה הייצוגית - אותה תובענה שאת אישורה ביקש שותפו של המשיב בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. אם כן, ההליך שלפנינו אינו אלא "קרב מקדים" לקראת הדיון באישור התובענה הייצוגית, שטרם התקיים.
השאלות בהן אנו נדרשים להכריע בהליך זה הן אפוא תיאורטיות באופן מובהק. אין מקום שניתן פסק דין בסוגייה השייכת כל-כולה לעבר, וכל חיותה נוגעת לתובענה ייצוגית שטרם אושרה. זהו בזבוז של משאב הזמן השיפוטי, משאב יקר אשר השימוש בו חייב להיעשות באופן מושכל ויעיל לטובתו של כלל הציבור. אינני מחווה דעה בשאלה אם יש מקום לתובענה ייצוגית. הבקשה לאישור התובענה הייצוגית איננה בפנינו, ולא שמענו את הטענות הצריכות להכרעה בה. היא תתברר בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שם הוגשה, ושם יישמעו מלוא הטענות. חזקה על בית המשפט המחוזי שבבירור בקשת האישור ייתן דעתו לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בענייננו, ואף פסק הדין בעניין נאסר - כך ניתן להניח - לא ייעלם מעיניו. אולם אין מקום להמשיך בהליך הנוכחי רק לצורך הליך אחר, בפרט כאשר המשיב מצהיר בפנינו ברורות שלא יטען לקיומו של מעשה בית דין בפני בית המשפט המחוזי. בירור השאלות המשפטיות כאן תוך בזבוז זמן שיפוטי איננו יעיל אף בהיבט נוסף: הכרעה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית מחייבת בירור של שאלות עובדתיות נוספות, כגון קיומה של קבוצת תובעים שהשאלה המשפטית משותפת להם. על כך נזדמן לי לומר בהקשר אחר: "איני סבורה שבנסיבות העניין שלפנינו עדיפה וצודקת הכרעה משפטית עקרונית בבית המשפט העליון (שעשויה לייתר דיון עובדתי בבית משפט השלום) מאשר הכרעה עובדתית בבית משפט השלום (שעשויה לייתר הכרעה משפטית בבית המשפט העליון)" (ראו: רע"א 732/05 האפוטרופוס הכללי נ' יוסף סלמה, פסקה 19 (לא פורסם, 4.1.2007); השוו גם: רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' טל פתאל (טרם פורסם, 6.5.2010)); והדברים יפים לענייננו, בשינויים המחויבים.
בהתחשב באמור לעיל, דומני כי ניתן לומר שהערעורים שבפנינו הפכו, בעיקרו של דבר, תיאורטיים. יפים לעניין זה דברי השופטת א' חיות ב-עע"ם 5933/05 אוליצקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (לא פורסם, 3.8.2006):
"המכרז נשוא ערעור זה עבר מן העולם ותוצאותיו לא יצאו אל הפועל בשל קריסתה של מי ערד הזוכה, אשר נקלעה להליכי חדלות פירעון. נסיבות חדשות אלה, אשר נוצרו לאחר מתן פסק הדין בבית משפט קמא, הפכו את הדיון בתוצאות המכרז ואת זכייתה של מי ערד בו לעניין תיאורטי גרידא. כלל נקוט בידינו הוא כי אין להיזקק לבירור סוגיה שהינה בבחינת 'תורה לשמה', ומשהופך העניין הקונקרטי נשוא ההתדיינות לאקדמי בין בערכאה הדיונית ובין בערכאת הערעור, לא יידרש לו בית המשפט למעט במקרים חריגים שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עימם [...]. העובדה שהמערערת מבקשת הכרעה בטענות שהעלתה בערעור על מנת שהכרעה זו תהווה מסד ותשתית לתובענה מינהלית שבדעתה להגיש בעתיד נגד הרכבת, אין בה כדי לשנות מן המסקנה כי הדיון בערעור שבפנינו הפך לאקדמי" (שם, בפסקה 10; ראו גם: עע"ם 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע) 2000 בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת, פסקה י"א (טרם פורסם, 10.2.2010)).
דברים אלו נאמרו אמנם בגדריו של המשפט המנהלי, ומתוך מבט הצופה תובענה מנהלית עתידית; אולם הם חלים אף בענייננו. ליבו של הדיון שמעוניינות המבקשות להותיר על הפרק הוא אקדמי: גביית התשלום שהולידה את ההליכים המשפטיים פסקה ואיננה עוד, ואף התהיות בדיני המס התבהרו לכל המאוחר עם פניית החברה לפקיד השומה וקבלת ההקלה האמורה. החשבון המפורט נגיש כיום חינם אין כסף לכל דורש באמצעות האינטרנט. אשר לבקשה לאישור תובענה ייצוגית - זו צריכה להתברר במסלולה הנכון, בפני בית המשפט המחוזי. אין מקום לתת "פסיקה מקדימה" (pre-ruling) תיאורטית בהליך אינדיבידואלי בבית משפט זה, שנועדה אך ורק להכתיב - ולו חלקית - את תוצאותיה של בקשה תלויה ועומדת לאישור תובענה ייצוגית בבית המשפט המחוזי.
בנסיבות אלו, ומשבאנו עד הלום - נדחים הערעורים בהיותם תיאורטיים, מבלי לקבוע עמדה לגוף העניין. לא יהיה צו להוצאות.
המשנה לנשיא
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.