השופט י' דנציגר:
לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ח' וינבאום וולצקי) בע"ו 48804-01-12 מיום 7.6.2012, בו נדחה ערעורו של המבקש על קביעת וועדה רפואית עליונה שדחתה את ערעורו של המבקש על קביעת ועדה רפואית לפיה אין קשר סיבתי בין פציעתו במהלך שירותו הצבאי לבין הגידול הסרטני במעי הגס שאובחן אצלו בשנת 2006 ולפיכך נדחתה תביעתו להכרה בסרטן כנכות מוסבת לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנה 9).
רקע עובדתי בתמצית והליכים קודמים
1. כעולה מהבקשה שלפנינו, המבקש ששירת כלוחם ביחידה קרבית נפצע בשנת 1969 במהלך פעילות מבצעית בלבנון בעודו מטפל בפצוע בשטח פתוח. עוד נטען כי פציעתו של המבקש הייתה רב מערכתית, ובכלל זה פציעה קשה במערכת העיכול אשר חייבה עשרות ניתוחים. המשיב הכיר בנכותו של המבקש בשיעור של 83%. נטען כי לאורך השנים סבל המבקש מכאבי בטן, דימומים רקטאליים וחסימות מעי רבות, כתוצאה מפציעתו המוכרת. ביום 24.1.2006 אושפז המבקש בבית החולים איכילוב בתל-אביב, כאשר נוכח ההיסטוריה הרפואית ונכותו המוכרת סברו, כנטען, הרופאים כי מדובר שוב בחסימת מעי והמבקש טופל באופן תואם ושוחרר לביתו. בנוסף לכך, נטען כי ביום 5.2.2006 אושפז המבקש פעם נוספת בבית חולים ולאחר שבוצעה לו בדיקת C.T. נכרת קטע של 30 ס"מ מהמעי הגס שנשלח לביופסיה שהעלתה כי מדובר בסרטן במעי הגס. הגידול הוסר מגופו של המבקש וניתן לו טיפול כימי משך כשנה.
2. בהמשך פנה המבקש לוועדה רפואית וטען כי יש להכיר בסרטן בו לקה כ-"פגימה מוסבת" מכוח תקנה 9. המבקש השתהה בהגשת חוות דעת רפואית אולם בהמשך הושב הדיון לוועדה מכוח החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקש טען לפני הוועדה הרפואית כי יש להכיר בגידול שהתגלה בגופו כפגימה מוסבת על יסוד שני טעמים עיקריים: הראשון, עצירויות חוזרות ונשנות שסבל מהן עקב פציעתו והיעדר אפשרות לקיים פעילות ספורטיבית הם שגרמו להתפתחותה של מחלת הסרטן בגופו. השני; הפציעה במערכת העיכול "הסתירה" את הגידול והביאה לאיחור באבחון הסרטן, שכן, הצלקות עקב הניתוחים שעבר, העצירויות והדימומים מהם סבל הקשו על גילוי הסרטן בשלב מוקדם. טענת המבקש היא כי הגילוי המאוחר "חייב כריתה נרחבת, טיפולים נרחבים יותר והפרוגנוזה פחות טובה" (פסקה 55 לבקשה שלפנינו).
3. המבקש הגיש במסגרת הדיון בוועדה הרפואית שתי חוות דעת: חוות דעת רפואית של ד"ר אוסקר ליפשיץ מיום 15.5.2009 וחוות דעת רפואית של פרופ' פול פרום מיום 9.7.2006. להלן עיקרי חוות הדעת בכל הנוגע לסוגיית האיחור בגילוי מחלת הסרטן בעניינו של המבקש:
בחוות הדעת של פרופ' פרום מיום 9.7.2006 צויין ש"עקב השהיה זו הוא מקבל טיפולים כימיים בגלל שהסרטן הגיע לשומן סביב מעי הגס... עם סיכוי פחות להבראה מאשר גילוי המחלה בשלב שלא עבר את קיר המעי הגס". בסיפת חוות דעתו ציין פרופ' פרום כי "אולי היה אפשר לגלות את המחלה יותר מוקדם ואז הוא לא היה צריך לקבל טיפול תרופתי דרך הוריד".
בחוות הדעת של ד"ר ליפשיץ מיום 12.5.2009 צויין כי עקב גילוי הסרטן קיבל המבקש טיפול ב Xeloda במשך שנה. ד"ר ליפשיץ הוסיף עוד כי בשל הגילוי המאוחר "הפרוגנוזה פחותה יותר". בסיכום חוות דעתו הדגיש ד"ר ליפשיץ כי הטחורים והדימום מהם סבל המבקש לא אפשרו לגלות את הגידול במעי הגס מוקדם יותר.
4. הועדה הרפואית ולאחר מכן הוועדה הרפואית העליונה דחו את ערעורו של המבקש ככל שהדברים נוגעים לטענתו כי ישנו קשר סיבתי בין עצירויות חוזרות ונשנות והיעדר יכולת לקיים פעילות ספורטיבית לבין התפתחותה של מחלת הסרטן בגופו של המבקש. בית המשפט המחוזי דחה אף הוא את ערעורו של המבקש כנגד קביעה זו. היות שבקשת רשות הערעור שלפנינו אינה מכוונת כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בהקשר זה איני סבור כי יש טעם להידרש להן. טענותיו של המבקש לפנינו מתמקדות רק באיחור בגילוי של מחלת הסרטן אשר לטענתו נבע מנכותו המוכרת ומשכך טוען הוא כי יש להכיר בפגימה המאוחרת כפגימה מוסבת מכוח תקנה 9. לכן, נעמוד עתה על ההליכים שהתנהלו לפני הועדות הרפואית ובית המשפט המחוזי בנוגע לטענה בדבר האיחור בגילוי מחלת הסרטן.
5. בין הצדדים התגלעה מחלוקת האם רשאית הייתה הוועדה הרפואית העליונה לדון בגדרי תקנה 9 בטענה לאיחור בגילוי מחלת הסרטן. עמדת המבקש הייתה כי מדובר בעניין רפואי ומשכך הסמכות לדון בו מסורה לוועדה הרפואית. המשיב התנגד לעמדתו של המבקש והדיון לפני הוועדה הרפואית בנקודה זו הופסק. במכתב מיום 11.7.2010 הממוען לבאת כוחו של המבקש ציין פרופ' צ' גימון, יו"ר ועדות רפואיות עליונות, כי "הועדה איננה מוסמכת לדון בשאלת ההכרה בסרטן המעי הגס כנכות מוסבת בשל אחור באבחון. סוגיה זו היא בסמכותו של קצין התגמולים בלבד, ואת התביעה הזו יש להפנות אליו". במכתב מיום 5.9.2010 שמוען לבאת כוחו של המבקש חזר היועץ המשפטי לועדות הרפואיות, עו"ד אברהם רונן, על העמדה לפיה הועדה הרפואית העליונה אינה מוסמכת לדון בנושא שבנדון תוך שהוא מדגיש כי:
"האחור באבחון הסרטן, ככל שהיה אחור, (הסתרת המחלה כאמור במכתבך מיום 2.9.10), מעורר שאלות עובדתיות מוקדמות שיש לבררן קודם הדיון בועדה הרפואית. האם אמנם היה אחור באבחנה? אם אמנם היה אחור מה סיבתו? מה השפעת האיחור על הטיפול בסרטן ועל הפגימה שנוצרה, ככל שנוצרה? מה שעור הקשר, ככל שיש קשר? ועוד שאלות כיו"ב המחייבות בדיקה וברור מוקדם.
הועדה הרפואית הדנה בקשר מוסב מוסמכת לדון רק בקיומו של קשר רפואי בלתי אמצעי. הועדה איננה מוסמכת לבדוק ולדון בכל השאלות המקדמיות, אשר, עצם קיומן שולל קיומו של קשר רפואי בלתי אמצעי".
...
את כל השאלות האחרות יש להפנות להחלטת קת"ג".
6. משכך, טענתו של המבקש בנוגע לקשר שבין האיחור בגילוי מחלת הסרטן בגופו לבין פגימתו המוכרת נדון לראשונה בערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לפני השופטת וולצקי. בכל הקשור לסוגיה זו, לא דנה השופטת וולצקי בשאלות העובדתיות הנזכרות לעיל. השופטת וולצקי התמקדה בהכרעה משפטיתבשאלת הקשר הסיבתי, וכהגדרתה: "האם ניתן לראות במצב שבו בשל תסמיני הפגימה המוערת (כאבי בטן, חסימות מעי חוזרות, התדבקויות וכו') גורם בלתי אמצעי לאיחור באבחון כדרישת הסעיף". יודגש, איננו באים בביקורת כלשהי באשר להכרעתה של השופטת וולצקי, שכן אין זה מתפקידו של בית המשפט המחוזי הדן בערעור על החלטת ועדה רפואית עליונה לפי סעיף 12א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים) לקבוע ממצאים רפואיים-עובדתיים שכן ערעור שכזה יתכן בנקודה משפטית בלבד.
7. באשר לקשר הסיבתי המשפטי בין הסימפטומים של הפגימה המוכרת לבין האיחור בגילוי מחלת הסרטן בגופו של המבקש, קבעה השופטת וולצקי כי:
"אין הדבר דומה למצב שבו בשל פגימה מוכרת בברך ימין מוטל עומס כבד יותר על ברך שמאל ואזי הנזק שנגרם לברך שמאל נגרם באופן בלתי אמצעי מהפגימה המוכרת.
במקרה שבפניי - ישנו מעין 'גורם זר מתערב' בדמות הרופאים שטיפלו במערער שלא חשדו בסרטן המעי הכס חרף גילו וחרף העובדה שלכל המאוחר ביצע בדיקת קולונסקופיה קודמת 10 שנים לפני אבחון הגידול (כדברי המערער בוועדה)".
דהיינו, השופטת וולצקי קבעה כי "גורם זר מתערב" ניתק את הקשר הסיבתי המשפטי בין פגימתו המוכרת של המערער לבין האיחור בגילויה של מחלת הסרטן.