פסק-דין בתיק רע"א 4198/04

השופטת ד' ביניש:

           בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט י' זפט), וכן שתי בקשות רשות ערעור הקשורות לאותם הליכים, לפיכך דנו בכולם במאוחד.

1.        ברקע ההליכים הנדונים מאבקים פנימיים בין שתי קבוצות דירקטורים שוות משקל בחברה טלקור טלכום בע"מ (להלן: החברה). הקבוצה האחת (להלן: קבוצת דיאמנט) מערערת על פסק-הדין אשר קיבל את התביעה של הקבוצה היריבה (להלן: קבוצת אמיתי), וביטל החלטה של ישיבת הדירקטוריון שנתקבלה בקולו המכריע של בן ציון דיאמנט, המשמש כיו"ר הדירקטוריון של החברה. כן מערערת קבוצת דיאמנט על החלטתו של בית המשפט לדחות את התביעה שכנגד, בה נתבקש בית המשפט לבטל סעיף בהסכם בין הצדדים, לפיו נקבע הסדר הצבעה במשותף של שתי קבוצות הדירקטורים באסיפה הכללית.

2.        המערערים העלו בפנינו טענות רבות, בכתב ובעל-פה, כדי לתקוף את שני חלקי פסק-הדין הנדון. לא מצאנו ממש בטענות המערערים, ככל שהן מתייחסות לשני חלקי פסק-הדין. התביעה העיקרית בתיק הנדון הייתה לביטול החלטת הדירקטוריון של החברה מיום 24.5.04, שנתקבלה תוך שימוש בזכות ההכרעה של יו"ר הדירקטוריון, דיאמנט.

3.        פסק-הדין של בית המשפט קמא נסב בעיקרו על פרשנותו של סעיף 84 לתקנון החברה, אשר קבע כי:

"ליו"ר הדירקטוריון תהיה זכות הכרעה בהצבעות בדירקטוריון החברה בנושאי הוצאות בחברה (לא כולל השקעות של החברה) במקרים של שוויון בהצבעה בדירקטוריון".

           בית המשפט קמא קבע כי הוראת התקנון האמורה מקנה ליו"ר הדירקטוריון זכות הכרעה בנושאי הוצאות בחברה בלבד וכי אין הוא בעל קול מכריע לכל החלטה אחרת של הדירקטוריון. למסקנתו הפרשנית הגיע בית המשפט הן על יסוד לשונה של הוראת התקנון והן בהסתמך על הרקע שקדם לניסוחה של הוראת תקנון זו. לשם כך בחן בית המשפט את מערכת הסדרת היחסים שבין דיאמנט לאמיתי בהסכם אליו הגיעו לקראת כניסתה של החברה לבורסה. מההסדרים שבהסכם למד בית המשפט על כוונת הצדדים לגבי אופן קבלת ההחלטות בדירקטוריון בנושאים שונים. על יסוד כל אלה הגיע בית המשפט למסקנה כי הפרשנות המוצעת על-ידי דיאמנט להוראת סעיף 84 לתקנון אינה מתיישבת עם ההסדרים הנזכרים. נוכח מסקנתו בדבר הוראת התקנון החליט בית המשפט כי ההחלטה נשוא התביעה, שנתקבלה, כאמור, בקולו המכריע של דיאמנט, בטלה, שכן לא נגעה לענייני הוצאות. המערערים טענו כי בהעדיפו את הוראת התקנון, נתן בית המשפט פרשנות שאינה נכונה להוראות סעיפים 107 ו-368(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק). דין טענה זו להידחות. סעיף 107 לחוק קובע כי:

סעיף 368(ב) קובע הוראת מעבר המסייגת את תחולת סעיף 107 הנ"ל, וזו לשונו:

           מנוסחם של שני הסעיפים האמורים עולה, כי בכל מקרה יש ליתן עדיפות להוראת התקנון. בענייננו, חל סעיף 84 לתקנון החברה הקובע מפורשות, כפי שצוין לעיל, כי זכות ההכרעה של יו"ר הדירקטוריון שמורה לו רק בענייני הוצאות ותו לא.     

           אשר על כן, לא מצאנו לנכון להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי לעניין תוקפה של ההחלטה שנתקבלה בקולו המכריע של יו"ר הדירקטוריון.

4.        נוסיף עוד, כי גם לעניין דחיית תביעתה שכנגד של קבוצת דיאמנט סברנו כי החלטת בית המשפט קמא נכונה היא. אין טענה כי נפל פגם בהסכם בין הצדדים לעניין אופן ההצבעה באסיפה הכללית של החברה, והיריבות שבין שתי קבוצות הדירקטוריון אינה עילה לביטולו של ההסכם לעניין אופן ההצבעה של הדירקטורים.

           אשר על כן, דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.

5.         כאמור, נידונו בפנינו גם שתי בקשות רשות ערעור הקשורות לאותו סכסוך. בקשות רשות הערעור 4198/04 ו-4541/04 מטעם קבוצת דיאמנט והדח"צ דקל התומך בה, התייחסו לסירובו של בית המשפט קמא לדחות את הדיון בבקשה לצו מניעה זמני עד שימונה עו"ד לחברה אשר צורפה כצד להליך. כן הופנו הבקשות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.4.04, לפיה הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו מניעה זמני, וזאת מבלי שהחברה הייתה מיוצגת במישרין או בדרך של הגנה נגזרת. לא ראינו להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, לאחר שניתנה לחברה הזדמנות למנות עו"ד באמצעות האסיפה הכללית, והיא לא עשתה כן. טענת המבקשים כי הסכם ההצבעה בין הדירקטורים מונע מהם להשיג תוצאה שתאפשר ייצוג נפרד של עו"ד לחברה יש בה כדי לתמוך במסקנה כי בשים לב לכוחות השקולים של שתי קבוצות הדירקטורים אין ניתן להשיג עמדה אוטונומית של החברה.