השופט א' ריבלין:
1. מהו הדין מקום בו אירוע תאונתי אחד מקיים את אחת מדרכי השימוש המוכרות במסגרת חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים או החוק), אך נופל, בה בעת, במסגרת החריג המוציא מגדר תחולת החוק את הפעולה של טעינת מטען או פריקתו, כשהרכב עומד (להלן גם: חריג הפריקה והטעינה)? זו השאלה המונחת ביסוד ערעורים אלה, שהדיון בהם אוחד.
העובדות, ההליכים וטענות הצדדים
רע"א 418/03, ע"א 826/03: פרשת סמג'ה
2. יעקב סמג'ה - המערער בע"א 826/03 (להלן: יעקב) - הוא נהג משאית, שעבד, בעת המקרה, בשירותה של אוסם תעשיות מזון בע"מ - היא המבקשת ברע"א 418/03 (להלן: אוסם). ביום 23.8.1999 עסק יעקב, יחד עם נהג אחר, בשם רמי בן-ששון (להלן: רמי), בחלוקת סחורה של אוסם ללקוחות. השניים יצאו ממפעלה של אוסם, ביישוב יוקנעם, כשיעקב נוהג במשאית ורמי יושב לצדו, ושמו פעמיהם לסניף ה"קלאב מרקט" שבקריית שמונה. בהגיעם למקום, החלו השניים בפריקת סחורה מבעד לפתח האחורי של ארגז המשאית. הפריקה נעשתה באופן הבא: יעקב נכנס לארגז המשאית, אסף את הסחורה שהיתה מצויה שם, והניחה בסמוך לדלת האחורית הפתוחה. רמי, שהיה מחוץ לארגז המשאית, נטל את המוצרים והניחם על משטח שהיה על הרצפה, בסמוך למשאית. בשלב מסוים, ביקש יעקב לרדת מארגז המשאית מבעד לדלת האחורית, תוך שימוש במדרגה המותקנת מתחת לדלת, כחלק מן המרכב. איתרע מזלו והוא נפל ארצה.
יעקב נפגע בכתפו השמאלית, ואת נזקיו הוא תבע מ"סהר" חברה לביטוח בע"מ (להלן: חברת הביטוח סהר), שביטחה את המשאית, וכן מאוסם כמעבידה ומ"המרץ" ארגזי רכב 1988 בע"מ - יצרנית ארגז המשאית. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ש' ברלינר) דן תחילה בשאלה האם קמה, במקרה זה, תחולה לחוק הפיצויים, שאם כן, חבה חברת הביטוח סהר בתשלום פיצויים בגין נזקיו של יעקב.
3. לאחר שברר את העובדות קבע בית-המשפט המחוזי, על-יסוד מכלול הראיות והעדויות שבאו בפניו, כי יעקב ירד מן הרכב לאחר שנסתיימה הוצאת הסחורה מן המשאית והנחתה על המשטח, ולאחר שגם החזרת סחורה פגומה למשאית - ככל שהיתה כזו - תמה. עוד נקבע, כממצא, כי אלמלא נפל יעקב בשעת הירידה מן המשאית, הוא היה נפנה לסגור, ואולי גם לנעול, את הדלת האחורית של ארגז המשאית, מיד לאחר ירידתו. לאחר מכן, כך נקבע, אמור היה יעקב לנהוג את המשאית אל מחוץ לחצר ה"קלאב מרקט", ושם היה ממתין לרמי, שעסק באותה עת ב"פעולת הניירת הקשורה לאספקת הסחורה". זה האחרון אמור היה לנהוג במשאית מן המקום ההוא והלאה.
בית-המשפט המחוזי פסק, כי הגבול שבין פעולת הטעינה ברכב לבין "השימוש ברכב למטרות תחבורה" נמתח בפעולת סגירת הדלת האחורית של ארגז המשאית. לפיכך, כך קבע בית המשפט קמא, היוותה ירידתו של יעקב מארגז המשאית חלק מפריקת המטען - "פעולת לוואי אינטגרלית, הכרחית וקשורה קשר הדוק לפריקת המטען מן המשאית", כאשר לפניו ניצב עוד שלב אחד לסיום הפריקה ופעולות הלוואי שלה: "נעילת הדלת האחורית או סגירתה". נפסק, כי מקום בו ירידה מן הרכב - אשר היא עצמה כלולה בהגדרת "שימוש ברכב מנועי" שבחוק - נעשית לצורך פריקה וטעינה וכחלק אינטגראלי מפעולות אלה - היא נכללת בחריג הפריקה והטעינה.
מסקנתו של בית המשפט המחוזי בפסק-דינו החלקי היתה, אם כן, כי אין המדובר כאן ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים, שהרי יעקב ניזוק בגופו במהלך טעינה או פריקה כשהרכב עומד. לפיכך, נדחתה התובענה נגד חברת הביטוח סהר.
4. כנגד מסקנה זו משיגים שניים: יעקב, במסגרת ע"א 826/03, ואוסם, במסגרת רע"א 418/03. לשיטתם, הירידה מן הרכב היא בבחינת "שימוש ברכב מנועי" כהגדרתו של ביטוי זה בחוק הפיצויים, ובענייננו - כך הם סבורים - השימוש היה למטרות תחבורה, שהרי יעקב התכוון להסיע את המשאית אל מחוץ לאתר הפריקה. לדעתם, אין לייחס את סגירת הדלת האחורית של ארגז המשאית לפעולת הפריקה, כי אם לנסיעה שאמורה הייתה לבוא מיד לאחר מכן. זאת ועוד, כך טענו, הפריקה והטעינה הן עצמן, אף כי הוחרגו מהגדרת השימוש, הוכרו, בפסיקה, כמקיימות את הייעוד התחבורתי, ועל כן, העלייה או הירידה מן הרכב, לצורכי פריקה או טעינה, "למטרות תחבורה" הן. חברת הביטוח סהר, מנגד, סבורה כי יש להותיר על כנו את פסק הדין של בית המשפט המחוזי.
ע"א 8071/03: פרשת פארס
5. מג'דוב פארס - המשיב 1 בע"א 8071/03 (להלן: פארס) - אף הוא נהג משאית במקצועו. ביום 19.4.1999 נפגע פארס בתאונה, עת עבד בשירות המערער 1 - קיבוץ שער העמקים (להלן: הקיבוץ), שהיה מבוטח, מצדו, בביטוח מעבידים, על-ידי המערערת 2 - ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (להלן: ביטוח חקלאי). המשאית, אשר היתה מעורבת בתאונה, ועגלת הסמיטריילר שהיתה רתומה אליה (להלן: העגלה), היו בבעלות הקיבוץ, ובוטחו על-ידי המשיבה 3 - הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (להלן: הכשרת היישוב).
המידע אודות התאונה סופק לבית-המשפט קמא, בעיקר, באמצעות תצהיר שמסר פארס, ודברים שאמר בחקירתו. על-פי האמור בתצהיר, הועמס ביום התאונה, על העגלה, מטען של גרעינים, בשטח הטעינה של ממגורות דגון. ככל שניתן להבין מן החומר שבפנינו, בוצעה הטעינה באמצעות מכונה, השופכת גרעינים לתוך העגלה. פארס כתב בתצהירו, כי הוא נדרש להסיע את המשאית קדימה שלוש פעמים, למרחק של שני מטרים בכל פעם, על-מנת "שיהיה פיזור נכון של המטען". משתמה מלאכת הטעינה, הסיע פארס את המשאית - כך לפי התצהיר - אל מחוץ לאזור הטעינה, ועצר בכדי "לסגור את דלתות האמבטיה של עגלת הסמיטריילר וזאת מאחר ולא ניתן היה לסגור את דלתות האמבטיה באמצעות מתקן הסגירה התחתון אשר היה מקולקל". הנה כי כן, לפי דבריו של פארס, הוא נאלץ לטפס על גבי "האמבטיה" על-מנת שיוכל לסגור את הדלתות העליונות של העגלה, אולם "תוך כדי סגירת אחת הדלתות שהינן כבדות ביותר ועקב הפעלת מאמץ גדול" - החליק מן המשטח ונפל לקרקע.
הנפילה הסבה לפארס נזק-גוף, והוא הגיש תביעה לבית-המשפט המחוזי בחיפה. הנתבעים בתביעה היו הקיבוץ, הכשרת היישוב וביטוח חקלאי. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' ג'רג'ורה) הכריע תחילה בשאלת תחולתו של חוק הפיצויים על המקרה - ועל תשובתו השלילית לשאלה זו נסב הערעור בע"א 8071/03.
6. בית-המשפט המחוזי ציין - ולא היתה על כך מחלוקת בין הצדדים - כי פארס חייב היה לסגור את הדלתות לאחר שתמה מלאכת הטעינה. בית המשפט סבר, כי העלייה על משטח העגלה היא, למעשה, פעולת לוואי הבאה לסיים את פעולת הטעינה, והמהווה, לפיכך, חלק ממנה. בית המשפט קיבל את עדותו של פארס, לפיה זה האחרון שכח תחילה לסגור את הדלתות, ונזכר בכך רק כעבור נסיעה של כ- 300-200 מטרים, שאז נעצר ויצא מן המשאית על-מנת לבצע את הפעולה. אלא שעדיין - כך נפסק - פעולה זו היא בבחינת השלב הסופי של הטעינה, מה גם שהיא בוצעה בתחום שטח הממגורות עצמו ובסמוך לאחר סיום העמסת הגרעינים על העגלה. בית המשפט הוסיף והדגיש, כי אם לא תתקבל עמדתו, כי המקרה דנן בא בגדרי חריג הפריקה והטעינה, על-ידי ערכאת הערעור, אזי מדובר, לשיטתו, בטיפול-דרך. סיכומו של דבר, בית המשפט המחוזי קבע כי אין המדובר כאן בתאונת דרכים, ועל כן, הורה על מחיקת התביעה, ככל שהיא נסמכת על עילה לפי חוק הפיצויים.
7. כנגד מסקנה זו מלינים הקיבוץ וביטוח חקלאי (לשם הבהרה, ראוי להסביר כי הקיבוץ היה מיוצג בבית-המשפט המחוזי - וכך גם בפנינו - על-ידי שני באי-כוח שונים, האחד בתביעה שביסודה חוק הפיצויים, והאחר, בתביעה המיוסדת על פקודת הנזיקין. לפיכך, חובש הקיבוץ היום על ראשו שני כובעים - כמערער בעילה לפי פקודת הנזיקין, וכמשיב בעילה לפי חוק הפיצויים). הקיבוץ וביטוח חקלאי סבורים כי פעולת הטעינה הסתיימה לחלוטין, וכי פארס החל בנהיגה והספיק לנסוע מאות מטרים, טרם שנזכר כי עליו לסגור את דלתות העגלה. פעולה זו דרושה היתה על-מנת שלא יתעופפו גרעינים לעבר כלי-רכב אחרים (קרי - למניעת סיכון תחבורתי) ועל-מנת שלא לעבור עבירת תנועה. בנסיבות אלה - כך סבורים המערערים - לא חלה הוראת ההמעטה שעניינה פריקה וטעינה, ומכל מקום, המדובר בשימוש של תיקון-דרך. פארס, וכמוהו המשיבים 4 ו- 5, מצטרפים לטענות המערערים, ואילו המשיבים 2 ו- 3 מבקשים לאמץ את קביעותיו של בית המשפט קמא.
החלטנו לדון ברע"א 418/03 כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעורים, כולם, להתקבל.
קביעת "כללי הכרעה" בחוק הפיצויים
8. בעיקרו של דבר, אין הצדדים חולקים על התשתית העובדתית שנקבעה בפסקי-הדין נשוא הערעורים שבפנינו. עם זאת, משיגה חברת הביטוח סהר, באופן חלופי, על ממצאים שהיוו בסיס להכרעה בעניינו של יעקב. נבהיר אפוא, כי אין אנו מוצאים, במקרה זה, עילה לסטות מן הכלל, לפיו נוהג בית משפט של ערעור שלא להתערב בתשתית העובדתית שנקבעה על-ידי הערכאה המבררת, אשר בפניה הובאו הראיות ונשמעו העדויות. הנחת המוצא לדיוננו היא, לפיכך, כי הבסיס העובדתי להכרעה בערעורים דנן, הינו כפי שנקבע בבית המשפט המחוזי. לא נותר לנו אלא להכריע בשאלה המשפטית העולה מן העובדות הללו, והיא - מהו הדין מקום בו קיימת "התנגשות" בין אחת מדרכי השימוש המוכרות בחוק (במקרה זה - כניסה לרכב או ירידה ממנו) לבין הוראת ההמעטה שעניינה - טעינה ופריקה כשהרכב עומד.