ביום 22/12/03 ניתן צו לפירוק המשיבה 1 (להלן - החברה). ביום 20/06/04 מונה המשיב 3 למפרק החברה. ביום 26/09/04 מונו המשיב 2 ורו"ח אמיר גולן כבעלי תפקיד לבדיקת תביעות החוב של עובדי החברה, עקב הכמות הגדולה של תביעות החוב שהוגשו כנגד החברה.
בין יתר תביעות החוב, נמסרה למשיב 2 גם תביעת החוב של המבקש לתשלום חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורים. בתביעה זו לא נתבע כל סעד לתשלום בגין אי ביצוע הפרשות החברה למבטחים. המשיב 2 אישר את תביעת החוב ביום 11/10/04 ואישורה נמסר למשיב 4 (להלן - המל"ל). המל"ל הודיע ביום 27/02/05 כי הוא דוחה את תביעת החוב של המבקש ובעקבות זאת הוגש ערעורו של המבקש על החלטת המוסד לביטוח לאומי (פש"ר 557/03, בש"א 6862/05). בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה והמל"ל שילם למבקש את הכספים המגיעים לו בהתאם לתביעת החוב שאושרה על ידי המשיב 2.
ביום 28/06/05 פנה ב"כ המבקש למשיב 2 בבקשה לאשר סכום נוסף בסך של כ-16,000 ש"ח, בגין כספים שהחברה שבפירוק לא הפרישה לטובת המבקש למבטחים.
ביום 17/08/05 דחה המשיב 2 את תביעת המבקש. המשיב 2 נימק החלטתו, כי מדובר בחוב של המעביד לקופת הגמל ולא בחוב שכר עבודה הנהנה ממעמד של דין קדימה. פנייתו של המבקש לקרן מבטחים נדחתה עוד ביום 14/01/04 (מש/2) מהטעם שהחברה לא דיווחה לה על המבקש ברשימת הגבייה. מבטים לא פירטה מכוח מה היא פטורה מחיובים כלפי המבקש, ולכן המבקש היה צריך לתקוף אותה החלטה, אם סבר שהיא שגויה, סמוך למועד הודעת מבטחים.
בעקבות החלטת המשיב 2 לדחות את תביעת החוב של המבקש לתשלום כספים בגין אי הפרשה לקרן "מבטחים", הוגש ערעור זה. אין לי אלא להצר על כך שלמרות ההחלטות מתאריכים 30/08/05 ו-16/11/05, לא הוגשה עד היום תגובתו של המוסד לביטוח לאומי. החלטתי לדון בערעור בלעדיה.
בפתח הדברים טוען המשיב 2 כי יש לדחות את הבקשה בשל השיהוי הרב בהגשתה. כבר ביום 14/01/04 הודיעה מבטחים לב"כ המבקש, כי היא דוחה את תביעתו לאור העובדה שהחברה שבפירוק כלל לא העבירה בגינו רשימות גביה כלשהן. לטענת המשיב 2, היה על המבקש לפנות אז בערעור על החלטת מבטחים או על החלטת המפרק, שלא היה מאשר את תביעת החוב בשל אי מילוי הפרטים על ידי מבטחים. ב"כ המבקש טוען כי ביום 23/01/04 הגיש תוספת לתביעת החוב. עוד טרם מינויו של המשיב 2 לבדיקת תביעות חוב של עובדים ותביעתו לא הועברה לידי המשיב 2 גם מאוחר יותר. לפיכך רק ביום 26/05/05 נשלח מלוא החומר הצריך לתביעת החוב לידי המשיב 2. על אף שיש טעם בטענתו של המשיב 2 לשיהוי בהגשת הבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה מנימוקים מהותיים.
אין חולק כי בין המבקש לבין החברה שבפירוק חל צו הרחבה מכוחו היה זכאי המבקש כי יופרשו לטובתו כספים לקרן הפנסיה מבטחים בתקופת עבודתו בחברה. לטענת המבקש דין קדימה חל על חוב שכר עבודה, בין שהוא נתבע על ידי העובד ובין שהוא נתבע על ידי קופת הגמל. לצורך כך סומך המבקש בעיקר על ע"א 148/68 כונס הנכסים הרשמי נ' היפ הולנד - ישראל פלסטיק בע"מ, פ"ד כב(2) 446.
לטענת המשיב 2 מדובר בחוב של החברה למבטחים ואין מדובר בשכר עבודה הנהנה מדין קדימה. סכום שעל המעביד להעביר לקופת הגמל מכספיו שלו הינו חוב רגיל לעומת סכומים שנוכו ע"י המעביד, החברה, ממשכורת העובד ולא הועברו לקרן הפנסיה. אלו נחשבים שכר עבודה ונהנים ממעמד של דין קדימה.
ב"כ הכנ"ר הצטרף לעמדתו של המשיב 2.
דין הערעור להדחות.
סעיף 181 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן - החוק) קובע כי מבוטח הוא העובד וגם קופת הגמל. תביעה בגין חוב של מעביד לקופת גמל הינה תביעה של קופת הגמל ולא של העובד.
לפי סעיף 189(ב) לחוק על המוסד לביטוח לאומי החובה לשלם גימלה לעובד בעד חוב שכר עבודה או פיצויי פיטורים, או גימלה לקופת הגמל בגין חובות שאושרו על ידי המפרק בהתאם לתנאי הסעיף.
מבטחים הודיעה למבקש, כאמור, כי החברה בפירוק לא דיווחה לה עליו וכי
"על פי החוק וההלכה הפסוקה משוחררת קרן הפנסיה, במצב זה מחיובה כלפי העובד" (ציטוט מתשובתה). לכן הוחזרו טפסי התביעה לב"כ המבקש מבלי למלא את פרטי החוב. במצב זה אין בידי המפרק או הבעל התפקיד האפשרות לאשר את תביעת החוב. מבטחים לא פרטה במכתבה מהו החוק או הפסיקה עליהם היא נסמכת והמבקש, ככל שלהבנתו החלטת מבטחים שגויה, היה צריך לערער על כך סמוך למועד בו תביעתו נדחית. המבקש נמנע מלעשות כן.
המבקש טוען כי חוב החברה לקופת הגמל הינו חוב שכר עבודה וכי הוא יכול לבוא בנעלי הקופה ולתבוע את שכרו בדין קדימה. אלא שהוא אינו מבחין בין סכומים שעל המעביד להעביר לקופת הגמל מכספיו שלו המהווים חוב רגיל שאינו נהנה מדין קדימה ובין סכומים שנוכו על ידי המעביד ממשכורתו של העובד ולא הועברו לקרן הפנסיה, שהם בבחינת שכר עבודה הנהנה ממעמד של דין קדימה. ר' ע"א 667/70 קרן הביטוח והפנסיה של פועלי הבניין נ' חברת בנאורי ושות בע"מ (בפירוק) ואח', פ"ד כה(1) 716.
בפסק הדין בעניין היפ-הולנד הנ"ל נקבע, כי סכומים שנוכו משכרם של העובדים לקופת גמל שהם חברים בה הם בגדר שכר עבודה כל עוד לא הועברו למי שלמענו נוכו. אבל סכום שעל המעביד לשלם לקופה מכספו הוא, "הוא מההתחלה ועד הסוף בגדר חוב של המעביד לקופה." בענייננו אין מדובר בסכומים שנוכו משכרו של המבקש אלא בחוב של המעביד לקופה. משכרו של המבקש לא נוכו כלל כספים למבטחים. כך גם ציינתי בפסק הדין בעניין ברק תיעול והנדסה, שהמבקש סומך עליו. (פש"ר 250/05 ברק תיעול והנדסה בע"מ (בפירוק) נ' מבטחים, טרם פורסם, ניתן ביום 26/06/05). נסיבות המקרה שם שונות, לאור העובדה שמשכרו של המבקש בענייננו לא נוכו סכומים למבטחים.
מסקנתי היא שהכספים אותם תובע המבקש מהווים חוב רגיל של המעביד לקופת הגמל ולכן אינם בגדר שכר עבודה בדין קדימה ואינם ברי תביעה ככאלה מהמוסד לביטוח לאומי באמצעות המבקש, העובד.
למעלה מהנדרש אציין, כי תביעתו של המבקש הינה בחלקה תביעה לכפל תשלום. בגין תביעת החוב הקודמת של המבקש אושר לו תשלום עבור חוב שכר עבודה ופיצויי פיטורים ושולם סך של 47,534 ש"ח, מתוכם 14,692 ש"ח בגין פיצויי פיטורים. בתביעתו הנוכחית עותר המבקש לאשר תביעה הכוללת בחובה גם את ההפרשות שהיתה אמורה לבצע החברה לחלק הפיצויים שבקרן הפנסיה מבטחים. מכיוון שהתובע כבר קיבל תשלום בגין פיצויי פיטורים, אין הוא זכאי לתבוע גימלה עבור כספים שנצברו על שמו בחלק הפיצויים בקרן הפנסיה מבטחים.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
ניתן היום יא' בטבת, תשס"ו (11 בינואר 2006) בהעדר (פסה"ד נשלח במנ"ת).