פסק-דין בתיק פשר 1533/06

מונחת בפני מחלוקת שהתעוררה בין מפרקה של מכללת ניומן בע"מ (להלן: "המפרק" ו"החברה בפירוק", בהתאמה), לבין חברת ניומן סנטר בע"מ ומר ולדימיר ליבו (להלן: "המבקשים"), שעניינה ערבות בנקאית אשר הופקדה טרם קריסת החברה, במסגרת הליכים משפטיים אשר נוהלו בינה לבין המבקשים.

1.                  החברה עסקה, בעת פעילותה, בהעברת קורסים לעולים חדשים. ראשיתם של דברים הינה בפסק-דין שניתן בבית המשפט המחוזי, אשר עניינו זכויות קניין רוחני בשם "ניומן". בפסק-דינה, החליטה כב' השופטת צ'רניאק כי הזכויות על השם שייכות למבקשים; החברה ערערה על פסק-הדין והגישה בקשה לעיכוב ביצוע. ביום 20.9.05, ניתנה בבית המשפט העליון החלטת ביניים בעניין זה, כדלקמן:

" בשלב זה ובהמלצת בית המשפט הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה יעוכב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור, ובלבד שהמערערים יפקידו עד יום 26.10.05 ערבות בנקאית אוטונומית וצמודה למדד המחירים לצרכן על סך 250,000 ש"ח, להבטחת תשלום כל נזק הנגרם למשיבים בפרשה זו, ככל שנגרם... הערבות תעמוד בתוקפה עד גמר ההליכים לסעד כספי שבדעת המשיבים לנקוט כנגד המערערים, אם וכאשר ידחה הערעור שבכאן, ובלבד שהליכים אלה יוגשו על-ידי המשיבים בתוך 90 ימים מיום הינתן פסק הדין בערעור".

נוכח החלטה זו, הופקדה אכן ערבות בנקאית, שהיא נשוא בקשה זו. בשל החשיבות הרבה שמייחסת ההלכה הפסוקה לנוסחו של כתב-הערבות עצמו (להבדיל מן האמור לגביו ב"עסקת היסוד"), ראוי להביא את החלקים הרלוונטיים ממנו אף כאן, כדלקמן:

" אנו ערבים בזה... לתשלום כל סכום עד לתשלום 250,000 ש"ח, בקשר לתיק ע"א 6991/05, שיפסק על-ידי בית המשפט לטובת המשיבים".

ובהמשך, מתחייב הבנק הערב לשלם את סכום הערבות לפי דרישה, בלא להטיל על המוטבים צורך לנמק או לבסס את דרישתם, וזאת כאשר:

" דרישה בכתב כאמור בערבות זו תיעשה על-ידי כל המשיבים יחד, ואליה יצורפו ערבות זו, וכן העתק מאושר של פסק-דין (כהגדרתו להלן), הקובע שעל הנערב לשלם למשיבים את הסכום הנקוב בדרישה". (ההדגשות שלי - ו.א)

2.                  ביני לביני, בעוד הערעור בבית המשפט העליון תלוי ועומד, קרסה החברה ונקלעה להליכי פירוק, ופעילותה כ"עסק חי" נפסקה. הצדדים אינם חלוקים, כי קיים קשר בין מצב זה לבין ההחלטה אשר התקבלה בדיון שנערך ביום 20.12.06, ואשר קבעה כדלקמן:

" בהמלצת בית המשפט חזרו בהם המערערים מהערעור, בין היתר בשים לב לכך שניתן צו פירוק נגד המערערת 1. הערבות הבנקאית שהופקדה כחלק מההחלטה לעיכוב הביצוע של פסק הדין תוחזר לקופת הפירוק, אך הכספים לא יחולקו, עד אשר בית המשפט של פירוק יכריע בטענתם של המשיבים כי הכסף הינו בטוחה לנזקים הכספיים שנגרמו להם, וזאת אם תוגש לבית המשפט בקשה בעניין זה. טענותיהם של המשיבים ושל המפרק לעניין הערבות שמורות להם להליך שהתקיים בפני בית המשפט של פירוק".

מכאן המחלוקת שבפני.

3.                  המבקשים עותרים כי אורה על העברת סכום הערבות לידיהם, בהסתמך על דיני הערבות הבנקאית האוטונומית, ובטענה כי נזקיהם בפועל עולים בהרבה על סכום הערבות, נוכח העובדה כי החברה שבפירוק הוסיפה לעשות שימוש בשם, שהינו קניין רוחני שבבעלותם, והסבה להם נזקים כבדים, בין היתר על-ידי הטעיית לקוחות, והעובדה כי כאשר נקלעה לפירוק, סברו ספקים וגורמים אחרים כי אף המבקשים קרסו.
המפרק מתנגד למבוקש, וזאת נוכח העובדה כי לשיטתו, הערבות האוטונומית פקעה ולא ניתן לממשה, לאור עקרונות הפרשנות הדווקנית של ערבויות; כמו כן, טוען המפרק כי המבקשים לא הגישו תביעת חוב במועד, ולכן איחרו את המועד לתבוע נזקיהם (המוכחשים על-ידו מניה וביה), כי למצער, בהתנהלותם נפל שיהוי היורד לשורשו של עניין, וכי בית המשפט של פירוק אינו הערכאה המתאימה לדון בטענות נזיקיות מן הסוג המועלה כאן. המבקשים, מצידם, טוענים כי המפרק מתנהל בחוסר תום-לב, וכי בהעלותו טענת שיהוי ואיחור בהגשת תביעת חוב, הוא מתעלם ממשא ומתן שנערך בין הצדדים.

ראוי להעיר, כי הצדדים חלוקים אף בשאלת פרשנותן של החלטות בית המשפט העליון, ובעיקר בשאלה האם החלטת בית המשפט העליון מיום 20.12.06 ביטלה למעשה את ההחלטה הקודמת, לרבות התנאי המופיע בה, כי על המבקשים להגיש תביעה בתוך 90 יום מתום הליכי הערעור - דרישה שאין חולק כי לא עמדו בה.
כונס הנכסים הרשמי, מצידו, תומך בעמדת המפרק, ועומד על כך כי על המבקשים היה להגיש תביעת חוב במועד, או למצער בקשה (אף היא במסגרת אותו מועד) להיתר הגשת תביעה בערכאה אזרחית, וכי חזקה על על בית המשפט העליון שלא התכוון לסתור את דיני חדלות הפרעון.

עד כאן עובדות המקרה וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי: