מונח בפני ערעורה של חברת מתנות הפי-שופ בע"מ (להלן: "המערערת") על החלטת המנהלת המיוחדת של החייב גיל נוימן (להלן: "המנהלת המיוחדת" ו"החייב", בהתאמה), אשר דחתה את תביעת חובה של המערערת, וזאת בשל העדר ראיות מספיקות לתמוך בנטען בה.
עניין לנו, למעשה, בתביעה המתבססת על שטרות; אלא, שהמנהלת המיוחדת טוענת כי החייב ערב להם. מעיון בבקשה, עולה מסקנה ברורה כי צדקה המנהלת המיוחדת בכל האמור בהעדרה של ראיה בסיסית אשר הינה כמעט בגדר "תנאי בלעדיו אין" - חתימתו של החייב כערב על השטרות.
אוסיף ואעיר, כי מקריאת כתבי הטענות עולה תמיהה לא מועטה בכל הנוגע להתנהלותה הדיונית של המערערת, אשר רק במסגרת כתב התשובה טרחה לצרף מספר "דוגמאות" של מה שנטען כחתימת החייב על אי-אלו מהשיקים.
לאור האמור לעיל, נפלה מחלוקת אף בין כונס הנכסים הרשמי לבין המנהלת המיוחדת; כונס הנכסים הרשמי סבור, כי חרף העובדה כי די במחדלים הדיוניים של המערערת בכדי לאפשר את דחיית תביעת החוב, הרי שראוי יהיה להורות למנהלת המיוחדת לבדוק אותה בהתאם לראיות החדשות שצירפה המערערת. המנהלת המיוחדת מתנגדת לכך בכל תוקף, וזאת הן מסיבות דיוניות הנוגעות למועדים החלים על תביעות חוב ולסמכויות בעל התפקיד, והן נוכח העובדה כי בדיקה חוזרת תגרום לעיכוב בחלוקת הדיבידנדים לנושים.
לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים ובטענותיהם, ניתנת החלטתי זו.
1. בכל הנוגע לערעור עצמו (במתכונתו כפי שהוגש, ובטרם צירוף החתימות הנטענות בכתב התשובה), הרי שאין לי אלא להצטרף לעמדת כונס הנכסים הרשמי והמנהלת המיוחד, לפיה לא עמדה המערערת בנטל ההוכחה, ודי בכך לכאורה בכדי לדחות את הערעור.
עניין לנו בתביעה המבוססת על שטרות, דין אשר מייחס, אכן, חשיבות רבה לצורת השטר, ומגביל מאד את היכולת לנסות ו"להשלים" את אשר אין בו בטענות הלקוחות מעסקת היסוד. אין ספק, כי בכל האמור בהוכחת ערבותו של החייב לשטרות, הרי שנטל ההוכחה מוטל במלואו על המערערת, ולא על המנהלת המיוחדת.
לעניין זה, דומה כי המובאות שהעלתה המנהלת המיוחדת בכל הנוגע לפסיקה מדברות בעד עצמם: סמכותו של בעל התפקיד הבודק תביעות חוב לבקש ראיות נוספות מן הנושה הטוען לחוב,
אין פירושה כי לאחרון קיימת "זכות מוקנית" כי הלה "יעשה את העבודה בעבורו"
; נטל ההוכחה מוטל, כל-כולו, על הנושה, וזאת כפי שהוא מוטל תמיד במשפט אזרחי על "המוציא מחברו".
2. בנסיבות המקרה, ונוכח שיקול הדעת המוקנה מניה וביה למנהלת המיוחדת בכובעה המעין-שיפוטי, לא מצאתי כי נפלה שגיאה (קל וחומר שלא שגיאה היורדת לשורשו של עניין) בשיקול דעתה, כאשר קבעה כי מן הבחינה הראייתית, לא די היה בחומר שהונח בפניה כדי להתגבר על החוסר הראייתי בה לקתה תביעת החוב. זאת, כאשר האופן בו לא שינתה דעתה נוכח טענות הלקוחות מעסקת היסוד, נראות סבירות וראויות, באורח שאין כל טעם להתערב בהן.
יוצא, כי בלא "חומר הראיות הנוסף", אשר הוגש במאוחר (ואגב התנהלות המנוגדת בתכלית לסדרי הדין), הרי שדין תביעת החוב והערעור גם יחד הינו להדחות.
3. כעת, מן הראוי להדרש למחלוקת שנפלה בין המנהלת המיוחדת לכונס הנכסים הרשמי בכל הנוגע לאפשרות להדרש לחומר הראיות הנוסף.
אין ספק (וזוהי נקודת המוצא לחלק זה של הדיון), כי עניין לנו בהתנהלות דיונית שאינה ראויה, ולא מצאתי לה כל הצדקה המניחה את הדעת. עם זאת, ספק גדול בעיני אם צדקה המנהלת המיוחד בטענות הגורפות שהעלתה בתשובתה לתגובת כונס הנכסים הרשמי, בכל הנוגע להעדר סמכות ומחסום דיוני שאינו מותיר לה (ושמא אף לבית המשפט) שיקול דעת בכל הנוגע לבדיקה חוזרת של תביעת החוב.
לעניין זה, די אם אעיר, כי אין מקום לערבב בין הרף הנוקשה הקבוע בסעיף 71(ב) לפקודת פשיטת הרגל ואשר עניינו
מועד הגשתה של תביעת החוב
, לבין המתרחש בשלבים מאוחרים יותר, לאחר שהוגשה תביעת החוב.
אכן, אף כאן מכתיבות התקנות מסגרת דיונית שאין מקום להתעלם ממנה; עם זאת, הרי שבכל הנוגע להתדיינות אודות תביעת חוב שהוגשה, לא קיים רף קשיח שלא ניתן לגבור אליו אלא בנסיבות קיצוניות, אלא דומה כי חלים הכללים הרגילים, המקנים לבית המשפט שיקול דעת רחב, הכל לפי הראוי והצודק בנסיבות המקרה. די אם אעיר בעניין זה, כי חזון נפרץ הוא כי אף בעלי התפקיד אינם מצליחים תמיד לעמוד בעומס המוטל עליהם, ולבדוק את תביעות החוב במסגרת המועד הקצר יחסית המוקצב לכך בדין, ולא פעם נערכות בין הצדדים התכתבות ואף בירורים, אשר אין ספק כי הם עשויים לחרוג, לעיתים, מן הדין הפורמלי החל לכאורה על בעל תפקיד הבודק תביעות חוב. אכן, אין עסקינן במצב דברים אידיאלי, אולם לא פעם, עניין לנו בכורח נוכח דרישת חיי המעשה.
4. בנסיבות המקרה, אין ספק כי החזרת תביעת החוב לבדיקה מחודשת תטיל עומס נוסף על בעלת התפקיד, וזאת בנסיבות שהאשם לגביהן אינו מוטל עליה, אלא על הצד שכנגד. עם זאת, דומה כי בנסיבות המקרה ראוי להחיל את הנטיה הרווחת בפסיקה המודרנית, כי אם וכאשר לוקה התנהלותו של בעל דין במחדל דיוני, הרי שהמענה העדיף בעניינה הוא פסיקת הוצאות בגין המחדל, להבדיל מחסימת המתדיין מהעלאת טענותיו.
אי לכך, הרי שהפתרון הצודק והנכון בנסיבות המקרה דנן, ונוכח היקפה של תביעת החוב, הינו כי זו תוחזר לבדיקת המנהלת המיוחדת, כאמור בתגובת כונס הנכסים הרשמי, אך זאת בכפוף
לתשלום הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ש"ח בתוספת מע"מ לטובת המנהלת המיוחדת
.