1. ביום 16.1.07, במסגרת הסדר טיעון ועל יסוד הודאת הנאשם, נקבע כי הנאשם ביצע עבירה של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין,
התשל"ז-1977.
2. על-פי האמור בכתב האישום המתוקן, בו הודה הנאשם, למדו הנאשם (יליד 1988) והמתלונן (יליד 1989) מספר חודשים באותו בית ספר בשנת הלימודים 2005-2006. בחודש יולי 2006 קנה המתלונן אופנוע. חודש לאחר מכן החל הנאשם להתקשר למקום עבודתו של המתלונן ולמכשיר הטלפון הנייד שלו ולדרוש ממנו להגיע לביתו של הנאשם עם האופנוע. המתלונן, שחשש להיענות להצעה, התחמק מן הנאשם. ביום 27.9.06 התעלם המתלונן משיחה שקיבל מן הנאשם מטלפון נייד שמספרו חסוי. ביום 29.9.06, בשעות הצהריים, התקשר הנאשם אל המתלונן ואמר לו, כי "ישלם על זה שדפק לו ברז לפני יומיים". וכן "שאם הוא לא עולה היום לשכונת גילה הוא הורג אותו". בהמשך, בשעות הלילה, הגיע המתלונן לשכונת גילה ללא האופנוע. הנאשם כעס, שלף סכין, ואמר למתלונן שיש לו חצי שעה לנסוע הביתה ולהביא את האופנוע. בהמשך, ובשל פחדו של המתלונן מהנאשם, חזר המתלונן למקום ופגש בנאשם ובחבריו. הנאשם נסע באופנוע ברחבי גילה במשך 20-30 דקות.
3. על-פי הסדר הטיעון שבין הצדדים, נשלח הנאשם לקבלת תסקיר משירות המבחן ולעריכת הליך של צדק מאחה בינו לבין המתלונן.
4. בתסקיר שנערך ביום 17.4.07 נאמר, כי הנאשם הוא בן 19 ומתגורר עם הוריו ושני אחיו. אביו של הנאשם עובד כירקן בשוק. האב אובחן לאחרונה כחולה סכרת. האב סובל מלחץ דם גבוה וצמצם במידה רבה את שעות עבודתו. הנאשם עובד במשך שעות רבות ביום בדוכן שבבעלות אביו. לאחרונה, עקב מחלת האב, נדרש הנאשם למלא את מקומו בעבודה, תוך התמודדות עם עומס נפשי ופיסי רב, באופן בוגר מכפי גילו. הנאשם סיים בית ספר תיכון עם תעודת בגרות חלקית. הנאשם תיאר בפני שירות המבחן, כי עבר לאחרונה תהליך התבגרות מואץ ורכש הרגלי עמידה ודפוסי חשיבה עצמאיים, כאשר לפני כן חי ללא מטרה והיה חסר מעש ומפונק.
באשר להליך הצדק המאחה, הנאשם הוזמן מספר פעמים לפגישה עם קצינת המבחן המתמחה בכך. הנאשם לא הגיע לפגישות, על אף שהביע רצון מילולי לקחת חלק בהליך הגישור. שרות המבחן העריך, כי אין מקום להליך של צדק מאחה בשלב זה, שכן ישנה חשיבות להבעת מוטיבציה ממשית ושיתוף פעולה מלא של הפוגע עם התהליך, אשר נעדרים מאופן התנהלותו של הנאשם.
ביום 15.2.07 עבר הנאשם תאונת דרכים והופנה לטיפול רפואי בבית חולים וכן לפרויקט מעקב טיפולי במרכז לחקר טראומה נפשית הנערך בבית החולים "הדסה", עין כרם. באבחון נמצא, כי הנאשם סובל מסימפטומים של תסמונת דחק אקוטית שהתפתחה אצלו בעקבות תאונת הדרכים. הנאשם בחר שלא להשתתף בטיפול במחקר והופנה לקבלת טיפול תרופתי, אשר גם אליו לא פנה. נראה לעורכת התסקיר, כי לתאונה השפעות נפשיות ורגשיות משמעותיות על הנאשם.
הנאשם קיבל צו גיוס ליום 27.8.07.
אשר לעבירה, הנאשם לוקח אחריות על מעורבותו בה ומביע חרטה. ניכר, כי הוא חש בושה על התנהגותו, מודע לבעייתיות שבה, ומתקשה להסביר את מעשיו. לדבריו, מדובר במעשה קונדס שיצא משליטה. שרות המבחן מסביר את ביצוע העבירה במאפייני אישיותו של הנאשם ובצורך להשגת תחושת גבריות וערך עצמי. עוד ציין שירות המבחן, כי הנאשם נוטה לתפישה דיכוטומית של מצבים ולגישה נוקשה לפתרון בעיות, אשר לעתים באה לידי ביטוי בהתנהגות אימפולסיבית ותוקפנית.
השורה התחתונה בתסקיר כוללת המלצה להטלת מאסר קצר בעבודות שרות וצו מבחן למשך ששה חודשים, שבמהלכם יעשה ניסיון נוסף לקיים את הליך הצדק המאחה.
5. על-פי הסדר הטיעון שבין הצדדים, היה והתסקיר יהיה חיובי והליך הצדק המאחה יצליח, תטען המאשימה להרשעה ולהטלת עונש של מאסר בעבודות שירות ומאסר על תנאי; ואילו הנאשם יטען לאי הרשעה ויהיה חופשי בטיעוניו לעונש. עוד הוסכם, כי בכל מקרה יוטל על הנאשם לפצות את המתלונן בסכום של 10,000 ש"ח. כן הוסכם, כי אם הליך הצדק המאחה לא יהיה מוצלח וכך גם תסקיר שרות המבחן, כל צד יהיה חופשי בטיעוניו לעניין ההרשעה והעונש.
6. ב"כ המאשימה, עו"ד זוהר דותן, טען, כי בשל כך שהליך הצדק המאחה לא צלח לנוכח חוסר שיתוף הפעולה של הנאשם, רואה עצמה המאשימה חופשיה בטיעוניה לעונש. לפיכך נטען, כי העונש הראוי במקרה זה הוא מאסר בפועל לתקופה קצרה, מאסר על תנאי ופיצוי, כמוסכם. ב"כ המאשימה ציין את הנסיבות לחומרה, ובהן כי הנסחט, המתלונן, היה צעיר מן הנאשם; המדובר במסכת אירועים שנמשכה יומיים, ששיאם באירוע שהתרחש באישון לילה; והאיום היה מלווה בסכין. כל אלה מעידים על חומרת העבירה, אשר על הנסיבות האישיות לסגת בפניה. ב"כ המאשימה הטעים, כי העבירה של סחיטה באיומים פוגעת באושיות הסדר החברתי ומחייבת תגובה עונשית קשה. בענייננו, אמנם הנאשם הוא בחור צעיר ללא עבר פלילי, אך איזון ראוי של שיקולי הענישה צריך להוביל לתוצאה עונשית של מאסר ממש לתקופה קצרה, מאסר על תנאי ופיצוי.
7. ב"כ הנאשם, עו"ד אריאל הרמן, טען, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות הטלת עונש חמור כפי שעתרה המאשימה. הטלת עונש מאסר לריצוי בבית סוהר תהיה בנסיבות העניין שבפנינו תגובה לא ראוייה, ואין לנקוט בה. המדובר בעיקרו של דבר במעידה חד פעמית, גם אם אין המדובר באירוע של הרף עין, וכן העבירה לא לוותה באלימות. אשר לנסיבותיו האישיות של הנאשם, המדובר בבחור צעיר, מעט מעל גיל 18 בעת המעשה, שזו עבירתו הראשונה. אמנם המדובר בבגיר, אך בבגיר המצוי בצעדיו הראשונים בעולם המבוגרים, ויש להפעיל כלפיו עדיין אמת מידה מתחשבת, כנהוג בעניינם של קטינים. הנאשם סיים לימודים בתיכון, על אף קשיי הלמידה מהם סבל, והוא מבקש להתגייס לצה"ל ולמלא חובתו למדינה. הנאשם הודה וקיבל על עצמו אחריות, כפי שמתואר בתסקיר שערך שרות המבחן. הנאשם אף חש בושה על מעשיו. צערו כנה ואמיתי, וכך גם התרשם שרות המבחן. הנאשם היה במעצר ממש במשך שישה ימים, וחוויה זו העבירה לו מסר ברור בדבר התגובה החברתית למעשיו, ולאחר מכן שוחרר בתנאים מגבילים. הנאשם קיבל מסר ברור, כי אין מקלים ראש במעשיו, ואף הוא מתייחס למקרה ברצינות הראוייה. ב"כ הנאשם הפנה לכך, כי הנאשם כיום מנהל את חנותו של אביו ולמעשה נושא בפרנסת המשפחה, וכן לאמור בתסקיר בנוגע לתאונת הדרכים שעבר.
אשר להליך הצדק המאחה, הנאשם היה מוכן לכך, אך התקשה ליישם זאת, בין היתר, גם בשל כך שאביו חלה והוא נרתם לעבודה במשך שעות רבות. לנאשם היה קל יותר לפצות את המתלונן בכסף מאשר להשתתף בהליך של גישור, ויתכן כי בתקופת המבחן, אם תוטל, הליך זה יוכל לצאת אל הפועל.
ב"כ הנאשם לא טען לאי הרשעה, אך טען להטלת עונש של שרות לתועלת הציבור ומבחן.
8. הנאשם, בדברו האחרון, אמר כי הוא עובד כל שעות היום, מבוקר עד לילה. אשר למעשה, המדובר בטעות, שהנאשם שילם עליה גם נפשית וגם בכסף. לדבריו,
"אני מצטער על זה כל יום, אני רוצה שזה ייגמר".
עד כאן טענות הצדדים והראיות לעונש.
9. לאחר שב"כ הנאשם חזר בו מן הבקשה להימנע מהרשעה, וטוב שנהג כך, יש להרשיע את הנאשם בעבירה שנקבע כי ביצע - סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 סיפא לחוק העונשין.
10. אשר לעונש, צודק ב"כ המאשימה כי העבירה של סחיטה באיומים היא מן העבירות המכוערות שבקודקס הפלילי, הפוגעת באושיות החברה. ניצול חולשתו של אדם באיומים על בטחונו ושלומו, והטלת אימה כדי להשיג דבר, מחייבים בדרך כלל תגובה עונשית קשה (ע"פ 602/02
רפי אוחנינה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2) 411; ע"פ 10036/06, 10685/06
אלי פהימה נ' מדינת ישראל, תק-על