1. ביום 14.4.05 ניתנה החלטה (להלן "החלטה") לפיה התקבלו טענות הסף שהועלו על ידי המשיבים כנגד עתירת העותרים פרט לטענותיהם ככל שהן מתייחסות להחלטת ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, בערר מס' בש 8063/04 (להלן "ועדת הערר" "והערר" בהתאמה).
החלטת ועדת הערר ענינה ערר שהגישו העותרים על החלטת המשיבה 2 (להלן "הועדה המקומית") בה נקבע שאין לבטל את היתר הבניה שניתן למשיבה 3 (להלן "הר נישגב") לבניית הבנין נשוא העתירה (להלן "הבנין").
ועדת הערר דחתה את הערר שהעותרים הגישו - ומכאן עתירתם כנגד ועדת הערר.
2. הטענות שהועלו על ידי העותרים במסגרת העתירה, רובן ככולן הועלו על ידם בפני ועדת הערר. לאחר ששבתי ועיינתי בכל טענות העותרים דעתי היא כי דין העתירה להדחות, גם ככל שהיא מופנית נגד החלטת ועדת הערר, אף אם לא כל נימוקי ועדת הערר לדחיית הערר מקובלים עלי.
מאחר שהעובדות שהיו בבסיס החלטת ועדת הערר הן זהות לעובדות שהן בבסיס העתירה, ופורטו בהחלטה , לא אחזור עליהן שנית. ועדת הערר נתנה מספר נימוקים לדחיית הערר, בין היתר נימקה ועדת הערר את הדחייה בכך שהעותרים השתהו בהגשת בקשתם לביטול ההיתר. משהתקבלה בהחלטה טענת השהוי שהועלתה על ידי המשיבים, ומשמדובר בעובדות זהות וטענות זהות שהוצגו בפני ועדת הערר ובעתירה, דין העתירה כנגד ועדת הערר להידחות ולו בשל טענת השיהוי שהועלתה על ידי המשיבים בפני ועדת הערר, והתקבלה על ידה.
להלן אתייחס למספר טענות שהועלו על ידי העותרים. לא התייחסתי לכל טענות העותרים משלא מצאתי כי יש בהן כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי.
א.
סמכות ועדת הערר
3. העותרים טענו כי ועדת הערר טעתה בקובעה כי אין לה סמכות לבטל היתרים. אכן לועדת הערר הסמכות לבטל היתרי בניה - והיא אף נקטה בצעד זה בהחלטה אליה הפנו העותרים ימ/167/03 דניאל טאובר ואח' נ. הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים ואח'. העותרים אף איזכרו שני פסקי דין מהם עולה כי לועדה הסמכות לבטל היתרי בניה (עת"מ (באר-שבע) 280/01 דוידיאן נ. ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה ואח' ; ועע"ם 1868/01 יצחק לוזון נ. ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א ואח'). ועדת הערר אף ציינה בהחלטתה (בסעיף 6)
"... נציין כי אנו סבורים שיש לועדת ערר סמכות לדון בעניין וזאת בעקבות "הלכת דוידיאן" ..".
אוסיף לענין זה כי במקרים של דוידיאן וטאובר היתרי הבניה לא התיישבו עם התוכניות שמכוחן הוצאו ההיתרים - במקרה של דוידיאן היה צורך בתוכנית מפורטת, במקרה של טאובר הכניסות לפי ההיתר היו בסטיה ניכרת מהתוכנית . בעניננו התבקש על ידי העותרים תחילה מהועדה המקומית, ואחר כך מועדת הערר ביטול ההיתר, זאת בשעה שההיתר ניתן על פי התוכנית שמכוחה הוצא.
כאמור בהחלטה, הדיון בועדה המקומית ובועדת הערר - לנוכח בקשת העותרים - נסב אך על שאלת ביטול ההיתר. הוועדות לא דנו, משלא התבקשו באופן מפורש לדון, בטענות העותרים כנגד תשריט החלוקה וכנגד תוכנית מס' במ/188/5 (להלן "תוכנית הר נישגב").
אשר לפסק הדין בענין לוזון, ראוי לציין כי באותו ענין המדובר היה בבקשה לביטול היתר אשר נידונה בין צדדים ישירים - בו בעת שבעניננו, עלולים להיפגע מהבקשה צדדים שלישיים, רוכשי הדירות המשרדים ובתי העסק בבנין - שלא צורפו לאף אחד מההליכים - לא לאלה שהיו בפני הועדה המקומית, ולא לאלה שהיו בפני ועדת הערר, ואף לא לעתירה.
ב. זכויות הצדדים השלישיים
4. העותרים העלו טענות בדבר טיב הזכויות שרכשו הצדדים השלישיים בבנין. העתירה ענינה הליכי תכנון, כאשר לטענת העותרים הם היו לקויים. גם אם לשאלה איזה זכויות רכשו הצדדים השלישיים בבנין יש השלכה על הסוגיות הטעונות הכרעה בעניננו, משלא צורפו הצדדים השלישיים להליכים שהתקיימו בפני הועדה המקומית ובפני ועדת הערר, ולפיכך הועדות אף לא דנו בשאלת טיבן של הזכויות - אין מקום בשלב זה להיכנס לדיון בדבר טיבן של הזכויות האמורות - מה עוד שהצדדים השלישיים אף לא צורפו לעתירה.
5. בדיון בעתירה שהתקיים ביום 9.5.05 נשאל ב"כ העותרים מדוע לא צורפו בעלי הזכויות בבנין ותשובתו היתה:
"...שהמטרה של ההליכים הנדונים בפני כל רשויות תכנון ובפני בית משפט, הינה ראשית החזרת הנושא לוועדות התכנון, על מנת שיחל מחדש ההליך בשיתוף כל האנשים שטוענים לזכויות והם ראשית הלקוחות שלנו, שלא שותפו בהליכים התכנוניים, ושנית יצורפו כל האנשים להליך שיתחיל בוועדות התכנון, שהרי, כפי שבעלי הקרקע החוקיים לא טענו את טענותיהם לגוף העניין במהלך האישור, הרי שכאשר יבוטל ההיתר ויבוטל תשריט החלוקה, יצטרכו לדון מלכתחילה בוועדות התכנון, בלגליזציה של הבניין שנבנה. אם לא יגיעו להסכמה, אפשר להרוס את כל הבניין"
תשובה זו אינה מקובלת עלי. לטענת העותרים המשיבים הסבו להם עוול, ואולם, אין מתקנים עוול ביצירת עוול אחר. בקשת העותרים כי קולם ישמע על ידי רשויות התכנון יכולה, וראוי כי תתמלא, כאשר כל הצדדים הרלבנטיים נוטלים חלק בהליך מתחילתו.
ג. טענות העותרים כנגד החלטת ועדת הערר
6. נטען על ידי העותרים, בין היתר, כי ועדת הערר טעתה כאשר דחתה את הערר בציינה כי יש טעם רב בטענת ההתיישנות שהמשיבים העלו. עוד טענו העותרים כי ועדת הערר טעתה משקבעה שאין לבטל את ההיתר בשל תורת הבטלות היחסית, וכן שהיה על העותרים לצרף תצהירים לתמיכה בעובדות שנטענו על ידם - בו בעת שתצהירים כאלה צורפו.
כפי שציינתי לא כל נימוקי ועדת הערר מקובלים עלי. יחד עם זאת מקובלת עלי התוצאה אליה הגיעה ועדת הערר וכן מקובלת עלי קביעתה של ועדת הערר כי דין הערר להידחות גם בשל טענת שיהוי. משמקובל עלי נימוק זה לדחיית הערר והתוצאה, לא מצאתי צורך לדון ביתר טענות העותרים כנגד החלטת ועדת הערר, שכן אפילו היו מתקבלות, או חלקן היה מתקבל, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה הסופית.
7. העותרים טענו כי הר נישגב רימתה והציגה מצגי שווא שבאמצעותם בסופו של דבר זכתה בהיתר. המרמה ומצגי השווא מתייחסים לתשריט החלוקה , ולמצג שהוצג על ידי הר נישגב - כטענת העותרים- בהמשך טיפולה של הר נישגב בהשגת ההיתר, כאילו פעולותיה נעשות בהסכמתם של העותרים. נאמר בהחלטה כי בענין תשריט החלוקה טרם מוצו ההליכים על ידי העותרים. טענות המרמה ומצגי השווא מקומן להתברר תחילה במסגרת דיון בענין תשריט החלוקה - ואכן - כטענת העותרים כוחן של אותן טענות להביא אף לביטול פסק-דין.