ההליך
מדובר בעתירה על החלטת וועדת הערר במשרד הפנים ופקיד הרישוי, לדחות את בקשת העותר לחדש את רישיונו לשאת נשק.
העותר החזיק רישיון לשאת נשק במשך 12 שנים.
ביום 3.8.01, הפקיד העותר את נשקו - אקדח מסוג FN במשטרת עיירות, לאחר שנחקר בעבירת ירי. תיק זה נסגר מחוסר עניין לציבור.
ביום 6.3.02, נפתח נגד העותר תיק בתחנת עיירות, בחשד שתקף את מי שהייתה אשתו דאז וגרם לה חבלות של ממש. ביום 17.12.02, הוגש נגדו כתב אישום בבית משפט השלום בבאר שבע, בו יוחסה לעותר עבירה של תקיפה הגורמת חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 ו- 382ג' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
ביום 4.4.02 נדרש העותר להפקיד את נשקו במשטרת ישראל בגין מעורבותו במעשה אלימות במשפחה ורישיונו של העותר בוטל.
ביום 20.12.04, לאחר הסדר טיעון בין הצדדים, קבע בית המשפט בתיק האמור כי העותר ביצע את העבירה שיוחסה לו, אולם החליט שלא להרשיעו, ודן אותו כפי שהוסכם על פי הסדר הטיעון.
ביום 27.8.03, הגיש העותר בקשה חדשה לחדש את הרישיון לנשיאת נשק ולקבל לידיו את הנשק שנתפס. בקשתו זו סורבה ביום 14.9.03 בגין התנגדות המשטרה.
ביום 18.5.06 פנה העותר בשנית אל המשיב לחדש את רישיונו, אולם גם בקשתו זו סורבה בשל התנגדות המשטרה.
על החלטה זו, הגיש העותר ערר, אשר נדחה על ידי וועדת הערר ביום 20.9.06, לנוכח התנגדות המשטרה, העובדה שחלף זמן רב , אי חידוש הרישיון במועד, חוסר עילה והחלטת הקצין המוסמך.
על החלטה זו הוגשה עתירה מנהלית (
עת"מ 406/06), אשר התבררה בפני כב' סגן הנשיא השופטת ר. אבידע. ביום 22.4.07 ניתן פסק הדין, בו צוין כי לא נמצא שהחלטת וועדת הערר לוקה בחוסר סבירות המצדיק התערבות בית המשפט, והוחלט לדחות את העתירה. יחד עם זאת צוין בהחלטה, כי בה במידה והעותר יפנה בבקשה נוספת לחידוש הרישיון, תבחן ותישקל בקשתו לאור מכלול הנסיבות, כולל שאלת המסוכנות שבעטיין רישיונו נלקח. כמו כן נקבע, כי החלטת המשיב לא תתקבל אך בהסתמך על קיומו של התיק הפלילי.
ביום 7.10.07, פנה העותר בשנית אל המשיב, וביום 25.2.08, התקבלה החלטת וועדת הערר שדחתה את הערר, על בסיס
מידעים הקושרים את העורר (העותר בענייננו), לעבירות מרמה, עבירות אמל"ח ואלימות.
בהחלטה מצוין כי הוחלט לדחות את הערר מאחר והוועדה סבורה כי לאור מכלול הסיבות,
אם ישא העורר נשק, יהווה הדבר סכנה לשלום הציבור ובטחונו. על החלטה זו הוגשה העתירה נשוא הדיון.
טענות העותר
1. החלטת ועדת הערר מיום 25.2.08, אינה מנומקת ותמציתית, עד כדי אי יכולת לבחון אם הופעל שיקול דעת, ולא ניתן המשקל הראוי לשיקולים שהיה צריך להביא לאיזון נכון וצודק בין האינטרסים השונים. החלטת המשיב שלא לחדש את רישיון העותר, אינה סבירה ופוגעת באופן בלתי מידתי בעותר.
2. ב"כ המשיב צירף תצהיר הבהרה, בו ביקש להרחיב את האמור בהחלטת הוועדה, והוסיף את עניין תיק האלמ"ב, אף כי נקבע בעת"מ 406/06, כי לא יהיה זה סביר להתבסס על נימוק זה ככל שחולף הזמן.
3. קיימת סתירה בין החלטת הוועדה מיום 20.9.06, לפיה נדחה ערעורו של העותר בשל שני התיקים שהיו תלויים נגד העותר, חלף הזמן, אי חידוש הרישיון במועד, חוסר עילה והחלטת קצין מוסמך, לבין ההחלטה מיום 25.2.08, שנדחתה על בסיס מידעים משטרתיים והפרת חוק כלי הירייה.
4. עוד טען העותר, כי חלפו שנים רבות מאז נפתח תיק האלימות נגד מי שהייתה אשתו, התיק הנ"ל הסתיים ללא הרשעה והעותר נדון לקנס והתחייבות. בני הזוג התגרשו בשנת 2006, ומעולם לא נטען כלפי העותר כי איים בשימוש בנשקו. בנסיבות כאלה אין כל מסוכנות מהחזקת האקדח על-ידיו. בדברים אלו כאמור, יש כדי להצביע על שרירות וחוסר סבירות בהחלטת המשיב והפרכת הערכת המסוכנות אשר יוחסה לעותר. ב"כ העותר הפנה לאסופת פסיקה, בה החליט בית המשפט לקבל את העתירות, לאחר ששקל את מכלול הנסיבות, הזמן הרב שחלף מביטול רישיון העותר, מיהות העותר, הזמן הרב שהחזיק קודם לכן ברישיון ללא בעיות והעובדה כי מעבר לאותו סכסוך אין דבר נגדו.
5. בהסכמת העותר הוגש לבית המשפט חומר החסוי מעיני העותר. באשר למידעים המודיעיניים, לטענת העותר, אין בידי המשיב החומר החסוי שיהא בו כדי להצדיק את שלילת רישיון הנשק.
6. לטענת העותר, העיקרון המנחה את הרשות בהחלטה לביטול רישיון נשק, נקבע בבג"צ 799/80 -
פנחס שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי הירייה, פ"ד לו(1), 317, בו ייחס השופט ברק (כתוארו אז) חשיבות לאבחנה בין אי מתן רישיון, אי חידוש רישיון וביטול רישיון.