פסק-דין בתיק עתמ 281/07

1.         העותר ביקש לבטל את החלטת המשיב 1, בה נדחתה בקשתו למתן רשות ערר, על דחיית התנגדותו לתכנית לפי סעיף 110(א)(2)(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 (להלן - החוק), וליתן לו רשות ערר בהתאם לבקשתו.

2.         לטענת העותר:

א.      המשיבה 3 רכשה זכויות חכירה ממינהל מקרקעי ישראל של כ-120 דונם בין הקיבוצים להב ודביר, ויזמה תכנית שאושרה בשנת 1991. על פי התכנית הנ"ל חלק מהשטח יועד לתיירות ויתרת השטח נותרה בייעוד חקלאי.

בתאריך 16.11.95 נכנסה לתוקף תמ"א 22 לייעור שייעדה את השטח ל "יער מוצע נטוע אדם".

בתאריך 30.3.99 אושרה תכנית מיתאר מחוזית 14/4 שייעדה את השטח ל"קרקע חקלאית".

בתאריך 23.10.06 פורסמה ברשומות הודעה על הפקדת תכנית 3/184/03/07. ביום 30.10.06 הגיש העותר התנגדות לתכנית הנ"ל. בתאריך 14.2.07 נדחתה התנגדותו.

בתאריך 25.2.07 פנה העותר למשיב 1, יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום, בבקשה בכתב למתן רשות ערעור לערור על דחיית התנגדותו למועצה הארצית לתכנון ובניה, בה ביקש ממשיב 1 לאפשר לו להשמיע את טענותיו בעל פה.

בתאריך 22.3.07 דחה משיב 1 את בקשת העותר למתן רשות ערר, בלי לאפשר לו להשמיע טענות בעל פה.

בתאריך 22.3.07 פנה שוב העותר למשיב 1 בבקשה נוספת לאפשר לו להשמיע את טענותיו בעל פה, וביום 14.4.07 הודיע משיב 1 לעותר על דחיית בקשתו, בנימוק שהעותר הציג את הנימוקים לבקשתו בבקשה בכתב שהוגשה על ידיו ובהתנגדותו לתכנית, ועל פי המקובל לא נהוג לאפשר השמעת טענות בעל פה בבקשות מסוג זה. לפיכך טען העותר כי נשללה זכות הטיעון שלו להשמעת  טענות בעל פה.

ב.      התכנית המקורית החלה על המקום בוטלה על ידי תמ"א 22 ותמ"מ 14/4, ולא שונתה מחדש כדין, ועל כן התכנית המוצעת משנה באופן קיצוני את המצב התכנוני של השטח.

סעיף 7א' לתמ"א 22 קובע כי תכנית מפורטת העומדת בסתירה אליה מבוטלת.

סעיף 14.3 לתמ"מ 14/4 קובע כי היא גוברת על תכניות מפורטות העומדות בסתירה אליה.

סעיף 7ב' לתמ"א 22 קובע כי ניתן לאשר מחדש תכנית שבוטלה על ידיה.

סעיף 14.3 לתמ"מ 14/4 קובע כי שימוש קיים שהותר מכוח תכנית שבוטלה, ייחשב כשימוש חורג שהותר.

במקרה זה הליך האישור מחדש לפי תמ"א 22 מחייב פרסום ושמיעת התנגדויות, כפי שיש לעשות לכל תכנית, ואין לאשר תכנית בחוסר שקיפות ללא פרסום ובלי לשמוע את עמדת הציבור והנוגעים בדבר.

המשיב נמנע מלהביע דעה, אם אישור זה מהווה השבחה המחייבת בתשלום היטל השבחה, ובכך מקופחת הקופה הציבורית.

התרת שימוש קיים שהותר לפי תכנית קודמת על פי סעיף 14.3 לתמ"מ 14/4, מתייחס לשימוש בפועל שהיה קיים והיה מותר על פי תכנית קודמת, ואינו מתיחס לייעוד שהיה קיים לפני תכנית קודמת, שלגביו לא נעשה שימוש בפועל לפני כניסתה לתוקף של תמ"מ 14/4.

השטח נשוא התכנית שבדיון זה לא שימש באופן מעשי לתיירות ומעט המבנים שהיו עליו נהרסו לפני הפקדת התכנית המוצעת. על כן אין בהוראות תמ"מ 14/4 המתירות שימוש חורג את השימוש שהותר בתכנית נשוא הדיון. במצב זה היו בתכנית המוצעת שינויים לתכנית המיתאר המחוזית, ועל כן היתה טעונה אישור של המועצה הארצית לתכנון ובניה, דבר שלא נעשה.

כמו כן, משבוטלה התכנית הישנה, והואיל ויש בתכנית המוצעת שינוי ביחס למצב התכנוני כיום לפי תמ"א 22 ותמ"מ 14/4, היתה צריכה משיבה 2 להגיש תכנית תיקון לתכנית המיתאר המחוזית שהיתה בסמכות המועצה הארצית.