הערת פתיחה
1. תיק זה סווג כערעורים שונים. ברם, המדובר בסכסוך המתברר לראשונה בבית המשפט. לפיכך, יכונו המערערים - התובעים והמשיבים - הנתבעים.
מבוא
2. גוש 30821 עובר הליכי הסדר. הליכי ההסדר החלו בשנת 1958, בתקופת שלטון ממלכת ירדן במזרח ירושלים, על ידי פקיד ההסדר הירדני. הליכי ההסדר של הגוש הושלמו, זולת חלק מהחלקות שבעניינן הוגשו התנגדויות, ולכן החליט שופט בית המשפט לקרקעות הירדני ביום 5.11.1966 לאשר את ההסדר, למעט אותן חלקות לגביהן הוגשו התנגדויות. ההסדר הירדני התייחס לגוש שומה 30092, שהפך לאחר ההסדר לגוש 30821. חלקות 1 - 58 של גוש שומה 30092 הפכו במסגרת ההסדר לגוש 30506 (6). חלקות אלה אוחדו במסגרת ההסדר לחלקה 1 (להלן -
"החלקה") ונרשמו על שם הממונה על רכוש האויב. מכוח סעיף 5(א) לחוק הסדרי משפט ומנהל [נוסח משולב], תש"ל-1970 הוקנתה חלקה זו לאפוטרופוס הכללי. מאחר שבעלי הזכויות בחלקה היו לטענת הממונה על רכוש האויב יהודים - אויבים - לא היה ביכולתו לברר את הזכויות הספציפיות של הטוענים לבעלות בכל יחידות החלקה. גם בעלי הנכסים הרשומים בלשכת רישום המקרקעין לא יכלו להופיע בפני פקיד ההסדר ולהוכיח את זכויותיהם בחלקה. לפיכך החליט השופט יהודה כהן, בה"ק 2/72, כי ההסדר סותר את תקנת הציבור (תקנה 20 לתקנות הסדרי משפט ומינהל (רציפות הליכים אזרחיים, אכיפת פסקים והכרה במסמכים), תשכ"ט-1968), ואין להכיר בהליכי ההסדר הירדני, זולת ההכרזה על ההסדר. עוד נקבע, כי פקיד ההסדר הישראלי יכריז כי כל הטוענים לזכויות בחלקה יגישו תזכורות תביעה בצירוף מסמכים המוכיחים את זכויותיהם, תוך המועד הקבוע בחוק.
לאחר ההכרזה של פקיד ההסדר, הגישו התובעים והנתבעים תזכירי תביעה. מאחר שהיו תביעות סותרות לזכויות בעלות בחלקה בין התובעים מצד אחד לבין הנתבעים מצד שני, העביר פקיד ההסדר את הסכסוך לבית המשפט בהתאם להוראת סעיף 43 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן -
"פקודת הסדר זכויות במקרקעין").
טענות התובעים
3. טענת התובע 1 היא כי מחמד ואיברהים עבד רבו מעו רכשו ביום 9 ד'ו אלחג'ה 1222 להג'רה (6.2.1808) באזור אל מקאע 17/24 מהחלקה. ביום 1 לחודש צפר 1229 להג'רה (24.1.1814) הקדישו מחמד ואיברהים עבד רבו מעו את החלקה וחלקות נוספות. הקדשה זו היתה אפשרית מאחר שסוג האדמה היה מולכ. רישומים אלה נעשו בבית הדין השרעי. ביום 2 לחודש ספר 1310 להג'רה (אוגוסט 1892) הוחכרה החלקה ליוסף מיוחס למשך 90 שנה, תמורת הסך של 540 גרוש, דהיינו 6 גרושים לשנה. כל הפעולות המשפטיות הללו נעשו בפני בית הדין השרעי. לטענת התובעים, יוסף מיוחס חילק את החלקה לחלקות משנה והשכיר אותן לאנשים נוספים. אין רישומים בלשכת רישום המקרקעין הנוגעים לזכויות התובע 1 בחלקה זאת מהטעם שבעת עשיית העסקאות האמורות הרישום נעשה בבית הדין השרעי. החובה לרשום עסקאות בלשכת רישום המקרקעין היא מתחילת תוקפו של חוק הקרקעות העות'מאני, 1858. מטעם זה לא נרשם התובע 1 בלשכת רישום המקרקעין, אך הנתבעים (שהאפוטרופוס הכללי בא בנעלי חלק מהם) נרשמו בלשכת רישום המקרקעין כחוכרים על המבנים והעצים, כי הדין חייב רישום כאשר מדובר בחכירה לתקופה ארוכה. הפרדה זו בין המקרקעין לבין המבנים או לנטוע עליהם היתה אפשרית עד שנת 1913, ונאסרה לראשונה בחוק על החזקת נדל"ן, משנת 1331 להג'רה (שנת 1913).
הנתבעים שלמו דמי חכירה לתובע 1 על-פי קבלות שהוגשו וכן שלמו לו דמי הסכמה בעת שהחוכרים המקוריים העבירו את זכויותיהם לאחרים. לאחר מלחמת העצמאות, בשנת 1948, חדלו הנתבעים לשלם דמי שכירות לתובע 1 על אף דרישות חוזרות ונשנות ובכך הפרו את חוזי החכירה ולכן בוטל הסכם החכירה. התובע 1 נמנע מלתבוע את הנתבעים, מפני שבשנת 1958 הוכרזה החלקה כאזור שבהסדר והדבר מנע הגשת תביעה משפטית נגד הנתבעים.
4. התובע 1 פנה ביום 2.11.1966 לפקיד ההסדר בתביעה לרשום את זכויותיו בחלקה וכך עשה כאשר פנה גם לפקיד ההסדר הישראלי בתזכיר תביעה ביום 5.6.1995.
5. התובע 2, מחמד חג'אזי אל-סעדי, קרובו של התובע 1, רכש את יתרת הזכויות בחלקה מאביו לפני פטירתו. חלק זה הושכר לתובע 1 עם הרשאה להשכיר. בשנת 1928 חידש אבי התובע 2 את השכירות לתובע 1 למשך 10 שנים נוספות.
6. לאור האמור, התובעים עותרים לבית המשפט לרשום במסגרת ההסדר את זכויותיהם כבעלים של החלקה.
טענות הנתבעים
7. טענות הנתבעים, זולת הנתבעת 4, הינן זהות. כל הנתבעים מסתמכים על הרישומים בלשכת רישום המקרקעין, שלפיהם הם הבעלים של חלקות המשנה שאבותיהם רכשו, לאחר שהחלקה פוצלה על ידי יוסף מיוחס, שרכש אותה בתמורה מלאה. חלקות המשנה הועברו לנתבעים הן בדרך רכישה והן בדרך של ירושה. בנוסף, טוענים הנתבעים כי הם מחזיקים בחלקה חזקה שיש עמה טענת בעלות או לחילופין, חזקה הנוגדת לזכותם של התובעים וזאת לפחות משנת 1942, ולפיכך תביעת התובעים התיישנה.
התובעים לא הוכיחו את זכותם בחלקה, שכן בלשכת רישום המקרקעין אין התובעים רשומים ואין שום רישום בלשכת רישום המקרקעין המצביע על כך כי הנתבעים הם חוכרים של החלקה.
8. יתרה מזאת, גם בתקופה שבה שלטה ממלכת ירדן במזרח ירושלים והחלקה הועברה לטיפולו של הממונה על רכוש האויב, לא שילם הלה דמי חכירה לתובע 1, שהוא הבעלים כביכול, ולא עוד אלא שבמסגרת הליכי ההסדר, נתבקש פקיד ההסדר הירדני לרשום את המקרקעין על שם הממונה על רכוש האויב ולא על שם התובע 1. גם אחרי שנת 1967 לא פנו התובעים לאפוטרופוס על נכסי נפקדים בבקשה לקבל דמי חכירה וזאת עד ליום 8.4.1992, שבו פנה ב"כ דאז של התובע 1, עו"ד דרויש נאסר, בבקשה לקבל את חלקו בדמי השכירות שהאפוטרופוס הכללי גובה מהדיירים בחלקה שאותה השכיר הממונה על רכוש האויב (ראו נספח 2 לסיכומי הנתבע 1).
לא זו א ף זו: חזקה על הממונה על רכוש האויב שהכיר את דיני השריע, שלו סבר כי מדובר בהקדש היה פועל להעברת התשלומים המגיעים להקדש.
9. החלקה אינה אדמת מולכ כי אם אדמת מירי. לפיכך, אפילו אם תמצי לומר שהבעלים - להבדיל מסיווג המקרקעין כוווקף - הוא הקדש, הרי אין מדובר בהקדש אמיתי של אדמת מירי (ווקף צחיח) שאינה ניתנת להקדשה, בהיותה בבעלות השולטאן.
10. התובעים לא הוכיחו ששטר הרכישה של החלקה - חיג'ה שרעייה - מתייחס לחלקה. כאשר מדובר בשטר לפי השיטה הישנה ולא שטר שמיקומו נקבע על פי מפת קואורדינאטות, יש להוכיח את מיקומו מכל ארבעת רוחות השמיים. לשון אחר, יש להוכיח היכן מדרום נמצא כרם "אל עמרי", מצפון "כרם בוסטאמי" ממזרח הדרך הראשית וממערב הדרך עם השבילים והגדרות.
11. חלק מהנתבעים הגישו כתב הגנה בנוסף לכתב ההגנה של הנתבע 1 (האפוטרופוס הכללי) ואחרים הגישו כתבי הגנה מטעמם, בהם חזרו על טענות האפוטרופוס הכללי.
12. לאור האמור, יש לרשום את הנתבעים כבעלים בלוח ההסדר, בהתאם לרישומים בלשכת רישום המקרקעין.
טענות הנתבעת 4 - עיריית ירושלים
13. חלקות המשנה הנתבעות על ידה במסגרת ההסדר, הן דרכים או מעברים קיימים המשרתים את הציבור מקדמת דנא והם בבעלות הנתבעת 4, או שהיא זכאית לבעלות בהם. מדובר במקרקעין ציבור מסוג "מתרוכה", שלפי סעיף 154 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן -
"חוק המקרקעין") עליהם להירשם על שם עיריית ירושלים, או, לחילופין, לפי סעיף 30 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נראה כי הכוונה לסעיף 23 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין), ומן הדין שיתוחמו כדרכים ציבוריות וירשמו על שם עיריית ירושלים ללא תמורה, גם בשל שיעורם המזערי של הדרכים יחסית לשטח החלקה כולה.
ראיות התובעים
14. ראיות התובעים נסמכות על מסמכים שחלקם צילומים לא מאושרים וחלקם לא תורגמו לעברית חרף החלטות שנתתי, כשהאחרונות בנושא זה ניתנו לפני למעלה משנה ביום 1.6.2005 וביום 27.7.2005. בהחלטות אלה קבעתי כי בעל דין המבקש להגיש מוצג כראייה בתיק, יתכבד ויצרפו לסיכומיו. החלטות אלו ניתנו בנוסף להחלטות קודמות, שבהן הוריתי כי יש להגיש רק מסמכים מקוריים (החלטות אלה אושרו על ידי השופטת דורנר ביום 23.1.2002, רע"א 8582/01; ראו החלטותיי מיום 22.11.2000 ומיום 18.4.2000). חרף זאת, סיכומי התובעים לוקים בכך שחלק מהמסמכים שעליהם הסתמכו לא צורפו או שתרגומם לא הוגש. החלטה זו ניתנה לא בכדי. עד לסיום הראיות בתיק לא הצלחתי לגרום לצדדים להגיש תיקי מוצגים מסודרים דבר דבור על אופניו. עקב כך יש בתיק סימונים שונים ואף כפולים של מוצגים. ההחלטות האמורות ניתנו, לא לפני שהודעתי לעורכי הדין כי בלא צירוף המוצגים המקוריים, שברצונם להסתמך עליהם לסיכומים, אתקשה לאתר את המוצגים בתוך תיקי המוצגים שהוגשו לבית המשפט.