רקע עובדתי ודיוני
1. במועדים הרלוונטיים לערר, הייתה העוררת הבעלים הרשום של רכב מ.ר. 8450265 (להלן:
"הרכב"). המשיבה, בעלת זיכיון לפי חוק נתיבים מהירים, התש"ס - 2000 (להלן:
"החוק"), חייבה את העוררת בחיוב אגרה, בסך של 36 ש"ח בגין שימוש שנעשה באמצעות הרכב בנתיב המהיר לתל אביב (להלן:
"הנתיב המהיר") ביום 6.6.12 (להלן:
"הנסיעה הרלוונטית") וכן ב-27 ש"ח כחיוב פיצוי והחזר הוצאות (להלן:
"פו"ה"), כמשמעותם בחוק ובתקנות נתיבים מהירים (אופן החיוב בתשלום אגרה ואכיפת תשלומים), תשע"א - 2010 (להלן:
"התקנות"), מן הטעם שהשימוש בוצע מבלי שהעוררת נקשרה מראש בהסכם עם המשיבה ומבלי ששילמה במזומן עבור הנסיעה.
2. קודם שנפרט את טענות הצדדים, נקדים בתמצית מספר מילות רקע, החשובות לעניינינו, ביחס לדרך ההפעלה של פרויקט הנתיב המהיר (להרחבה יתירה בכל הנוגע להפעלת הפרויקט והתשתית התחיקתית וההסכמית שמכוחה הוא פועל, ראו בפסק הדין שניתן בערר 30/3011 בעניין סיוון חן וכן בערר 164/3011 בעניין צבי ניסים ולביאה). באופן כללי ניתן לומר שפרויקט הנתיב המהיר בנוי משלושה חלקים מרכזיים: קטע דרך ראשון שתחילתו באזור מחלף בן גוריון, המגיע לנקודת פיצול, סמוכה למחלף שפירים, שבה ניתן לרדת מן הנתיב (הממשיך לעבר תל אביב, במקטע השני, כהגדרתו להלן) אל גשר המוביל לחלק השני של הפרויקט (קטע דרך זה, ממחלף בן גוריון ועד לנקודת הפיצול, יכונה להלן:
"המקטע הראשון"). החלק השני הוא מתחם הכולל את משרדי המשיבה, עמדות רישום מנויים, מרכז בקרה, חניון גדול, מערך הסעות, נקודות ביקורת למתן פטורים, עמדות לתשלום במזומן ועוד (מתחם זה יכונה להלן
: "החניון"). החלק השלישי הוא קטע הדרך (עבור מי שלא נכנס לחניון מדובר למעשה בהמשכו הישיר של המקטע הראשון), שתחילתו באזור היציאה מן החניון וסופו באזור מחלף קיבוץ גלויות, בואכה תל אביב, עד אשר הוא מתמזג עם נתיבי איילון (קטע דרך זה יכונה להלן:
"המקטע השני").
3. בכתב הערר נטען בין היתר כי הנסיעה הרלוונטית בוצעה כאשר שלטי ההכוונה הורו שמחיר הנסיעה בנתיב הוא 7 ש"ח, בעוד החשבון שהתקבל כלל חיובים אחרים, כפי שפורט בסעיף 1 לעיל. לטענת העוררת, השילוט לא כלל כל אינדיקציה לכך שמי שנכנס לנתיב צפוי לשלם פו"ה ואף לא ניתן להבין אלו הוצאות נגרמו למשיבה. לטענתה, גם מי שפועל בהתאם לשלטים מוצא עצמו בעל כורחו בבחינת עבריין על עבירה שלא ביצע מעולם. העוררת טוענת כי המשיבה מפרה את הוראות דיני הצרכנות לרבות איסור ניצול מצוקה, חובות גילוי ואיסור הטעיה.
4. בתשובתה לערר טענה המשיבה טענות שונות שלטעמה מצדיקות את דחייתו. בין היתר המשיבה מציינת שהשימוש בנתיב המהיר מותר רק למי שנרשם מראש או שילם מראש עבור הנסיעה. היות שהעוררת לא נרשמה ולא שילמה מראש, היא חויבה כדין בפו"ה. המשיבה מציינת כי לאורך הדרך מוצבים שלטים המבהירים שהשימוש הוא לרשומים או משלמים במזומן וצירפה צילומים של שלטים המוצבים בדרך. המשיבה טוענת שאין בסיס לטענת העוררת לכך שבשלט צוין מחיר של 7 ש"ח. לטענתה, במועד הנסיעה הרלוונטית עמדה האגרה על 36 ש"ח, כמופיע בחשבון. לחיזוק טענתה צירפה המשיבה מסמך הנחזה להיות פלט מחשב הכולל נתונים שונים שלטענתה מצביעים על כך שבמועד הנסיעה הרלוונטית אכן עמד המחיר על 36 ש"ח ולא כטענת העוררת. המשיבה הוסיפה כי גם מצד ההיגיון אין זה סביר שמחיר הנסיעה עמד על 7 ש"ח שכן דובר בשעות העומס (7:29). המשיבה מציינת שחיוב הפו"ה, 27 ש"ח, נקבע בתוספת השלישית לתקנות ומדובר בסכום מופחת המושת על מי שזה לו חיוב פו"ה ראשון [תקנה 12(ג) לתקנות].
5. דיון בערר התקיים ביום 1.5.13 ובמהלכו שמענו את טענות הצדדים שבעל פה וכן את עדות העוררת ועדות בעלה שנכח בחלקו הראשון של הדיון, כמפורט בפרוטוקול. בדיון נכחו מצד המשיבה, בנוסף לבאת כוחה, ואף העידו בדיון, מר הראל חנין, מנהל התפעול במשיבה (להלן:
"מר חנין") ומר שרון בן משה (להלן:
"מר בן משה"), שהציג עצמו כמנהל מערכות המידע במשיבה. נציין שמר בן משה התייצב, במצוות הוועדה, לצורך מתן עדות בתיק אחר שנשמע באותו היום. נוכחותו בתיק דנן ועדותו היו ללא תכנון מוקדם, מבלי שהתייצבותו נדרשה מראש על ידי מי מן הצדדים.
דיון
6. אכן, כטענת המשיבה, השימוש בנתיב המהיר מותר רק למי שפועל בהתאם לאחת החלופות במוצעות בסעיף 3ב לחוק, שזו לשונו:
"3ב(א) לא ינהג אדם ברכב בנתיב מהיר, אלא אם כן מתקיים אחד מאלה:
(1) ברכב קיים אמצעי זיהוי על פי הסכם תקף;
(2) האגרה בעד אותה נסיעה שולמה מראש או שולמה במהלך הנסיעה בנתיב מהיר, הכל כפי שקבע בעל הזיכיון באישור הרשות הממונה;
..."
סעיף 3ג קובע -
"3ג. (א) המבקש להסדיר מראש את אופן חיובו באגרה ובחיובים אחרים לפי הוראות חוק זה, בשל נסיעות ברכב בנתיב מהיר, יתקשר לשם כך בהסכם עם בעל הזיכיון."