הדיון בערעור היה ביום 11.7.07 בסיום הדיון קבעתי כי יינתן פסק דין לאחר שיובאו לפני תיקי בית משפט קמא בהם ניתנו ההחלטות המקוריות. באוקטובר פנה המערער לברר גורלו של הערעור ושוב חזרתי על ההחלטה לפיה נדרשים תיקי בית משפט קמא כדי לתת פסק דין. רק בעקבות תלונה של המערער בימים אלו הגיע התיק ללשכתי. מסיבה זו ניתן פסק הדין במועד זה.
עניינו של ערעור זה בבנייה בלתי חוקית שבנה המערער בשנת 2000 בביתו ברח' ארלוזורוב 89שבפינת הרחובות ארלוזרוב ואבן גבירול בתל אביב.
המערער טוען כי הוא נאלץ לבנות את שבנה כאשר קיר שהיה צמוד לביתו של התמוטט (הקיר היה שייך לשטח הצמוד לשטח הבנין בו התגורר המערער). העירייה הגישה כתב אישום ועניינו של המערער נדון במקביל בועדת הערר תוך שהמערער התחייב לפרק את הבנייה אם ועדת הערר תחליט לא לאשר אותה. המערער כרך בטענותיו לפניי למעשה שני תיקים. התיק הראשון הוא ת.פ. (בימ"ש לעניינים מקומיים ת"א 01/01/0000953) (להלן:
התיק הראשון), בו הורשע המערער בבניה בלתי חוקית. התיק השני הוא ת.פ. (בימ"ש לעניינים מקומיים ת"א 01/06/0007773) (להלן:
התיק השני), העוסק באי קיום צו שיפוטי בשל כך שהמערער לא הרס את המבנה. ב"כ העירייה טענה כי מרבית טענותיו של המערער נוגעות לתיק הראשון שבו בימ"ש שמע ראיות ונתן למערער 36 חודשים כדי להגיש בקשה להיתר בנייה. המערער טען כי נסיבותיו של התיק הראשון משליכות גם על העונש שניתן לו בתיק השני.
1.
ההליכים שלעניין
א. התיק הראשון:
בתיק הראשון הוגש כנגד המערער כתב אישום בגין ביצוע עבודות בנייה ללא היתר בביתו שברח' ארלוזרוב 89 ת"א. בית המשפט לעניינים מקומיים הורה למערער להרוס את המבנה שבנה בתוך שלוש שנים מיום גזר הדין (עד ליום )1.9.05, אם לא יושג היתר בתקופה זו. כב' השופט שינמן קבע שהמערער ביצע את הבנייה כמעט בעל כורחו. השופט קבע כי תוך כדי עבודות חיזוק ותיקון קיר שהתמוטט, פגעו עובדי העירייה במרפסת של המערער, שנותרה ללא מעקה או גדר והיוותה סכנה למערער ומשפחתו. השופט הוסיף וקבע כי העובדות שבוצעו היו בעיקרן החזרת המצב לקדמותו ולא היוו תוספת בניה. למרות זאת, וכיון שאכן העבודות בוצעו ללא היתר הרשיע השופט את המערער, אך נתן לו ארכה ארוכה במיוחד לצורך השגת היתר הבניה. על תיק זה הוגש ערעור, אך בקשה לעיכוב ביצוע שהגיש המערער נדחתה. הערעור על פסק הדין נדון ביום 4.2.03. בערעור חזר המערער וטען כי לא נדרש היה היתר בניה בנסיבות אלו. הערעור נדחה (עפ"א 80250/02), ובית המשפט קבע כי על אף התנהלות העירייה (שלא כולה הוכחה), היה על המערער לקבל היתר בניה, בעיקר כשמדובר במרפסת התלויה מעל הרחוב ועלולה לסכן אחרים.
ביום 13.9.05 הגיש המערע בקשה לבית המשפט לעניינים מקומיים בקשה דחופה להארכת מועד לביצוע צו הריסה. בבקשה תיאר המבקש את הקשיים שהיו לו בהשגת היתר בנייה, וביקש להאריך את המועד לביצוע צו ההריסה עד לקבלת ההחלטה בבקשה להיתר בניה. כב' השופט אלי ספיר, דחה את הבקשה וקבע בהחלטתו מיום 18.3.05 כי כיון שהמערער לא ניצל את הזמן המקורי שניתן לו והגיש את הבקשה להיתר רק לקראת סיום התקופה, אין מקום להארכת התקופה.
ב. התיק השני:
כיוון שעד ליום 15.9.05 לא קיים הנאשם את צו בימ"ש ולא הרס את המבנה (וכיון, שכאמור בקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה נדחתה), הוגש נגד המערער כתב אישום שני בו הואשם המערער בעבירה של אי קיום צו שיפוטי. המערער הגיש בקשה לדחיית מועד הדיון עד לדיון בוועדת הערר שדנה בערר שהגיש על דחית בקשתו להיתר בניה. בית המשפט דחה את הבקשה כיון שהאישום היה בגין אי קיום צו והערר אינו רלבנטי לענין זה. בסופו של יום, התקיים הדיון ימים ספורים לאחר ההכרעה בוועדת הערר, שדחתה את הערר. המערער טען במסגרת הטיעונים לעונש כי הוא מתחייב להרוס את המבנה מיידית, וכן טען כי יש לקחת בחשבון את נסיבות העניין כפי שתוארו בתיק הראשון. בית המשפט לעניינים מקומיים הרשיע את המערער על פי הודאתו, וגזר עליו קנס של 7,500 ש"ח ו-3 חודשי מאסר על תנאי. הערעור לפניי הוא למעשה על הקנס שנגזר על המערער.
טענתו העיקרית של המערער היא כי לאור נסיבות פסק הדין הראשון, בו נקבע שבנה את הבניה בעל כרחו לאחר שהעירייה, במסגרת עבודות שביצעה פגעה פעמיים במרפסת אותה תיקן, ולאור העובדה שפעל בעניין, הגיש בקשה להיתר וחיכה להחלטת ועדת הערר לא היה מקום להטיל עליו קנס. המערער ציין כי התחייב גם בעבר כי יקיים את החלטת ועדת הערר, ואכן, לאחר שהערר נדחה, הרס את המבנה כפי שהתחייב.
2.
נסיבות בניית המבנה הבלתי חוקי
נסיבות בנית המבנה הבלתי חוק מפורטות בפסק הדין הראשון שניתן לאחר הליך הוכחות. כיון שהמערער טען כי נסיבות אלו מחייבות הפחתה בענישה בתיק השני, נאלצתי להמתין לקבלת תיק בית המשפט לעניינים מקומיים כדי לדון בערעור.
ובכן, כתב האישום נגד הנאשם הוגש ביום 10.1.01. בכתב האישום נטען כי המערער בנה משטח בין הקיר התומך לצלע הגבעה. הנאשם העלה טענות שונות והסכים שתיערך בדיקה על ידי מחלקת הפיקוח של העיריה. בעדותו העיד הנאשם (פרוטוקול מיום 7.4.02) כי הוא גר במקום משנת 47. לטענתו בשנת 1989 נפגעה המרפסת על ידי עובדי הניקיון של העירייה ולאחר שניהל הליכים נגד העירייה קיבל פיצוי בסך 10,000ש"ח. לטענתו המרפסת המדוברת נמצאת על מדרון שהיו עליו עצים וצמחיה. לדבריו מחלקת הניקיון עקרה את העצים, הקרקע גלשה וחלק מהמרפסת התמוטט (הדבר התרחש ביום 10.1.89). תביעה אזרחית שהגיש המערער בעניין זה נגד העירייה, הסתיימה בפשרה לפיה העיריה תפצה את המערער והוא ידאג בעצמו לתיקון המרפסת (בת.א. (שלום ת"א 45700/95, מיום 7.7.98). לדבריו, הוא בנה משטח בטון ותיקן את המרפסת.
אין מחלוקת, כאמור, כי המרפסת מסתיימת בקיר תמך. המערער העיד בתיק הראשון כי בחורף 99 התמוטט הקיר התומך בפעם השלישית. לדבריו העירייה ביקשה לתקן את הקיר התומך, ובמסגרת זו חתכו חלק מהבטון ששימש לתיקון הראשון של המרפסת. המערער טען כי עובדי העירייה הבטיחו לו כי יתקנו את המרפסת לאחר סיום העבודות לחיזוק קיר התמך. המערער שב ופנה בעניין זה לעירייה אך העירייה טענה שלא הבטיחה לו דבר. המערער הציג, לתמיכה בדבריו, את פסק הדין בתביעה האזרחית וכן תמונות המראות את התמוטטות הקיר התומך. לדבריו, אנשי העירייה ביקשו ממנו רשות לחתוך חלק מהמרפסת כדי שיהיה להם קל יותר לבצע את תיקון הקיר התומך. בנסיבות אלו, ומשהמרפסת היתה ללא גדר או מעקה, נאלץ המערער לתקן שוב את המרפסת, והחזיר אותה למצב בו הייתה לאחר התיקון המקורי. זו הבנייה שלטענתו בגינה הועמד לדין בתיק הראשון.
בית המשפט בהכרעת הדין (כב' השופט י' שיינמן) קובע כי המערער מודה למעשה בביצוע הבנייה אך מבהיר את הנסיבות שהביאו לאותה בנייה. בית המשפט ממשיך ואומר שמדובר בעבירה, על אף שהוא מבקר את התנהלות העירייה וקובע כי: "
יהיו פעולות העירייה לוקות ככל שיהיו אין בכך להשליך על ביצוע עבירות בניה המבוצעות על ידי האזרח..
." (עמ' 4 להכרעת הדין).
בית המשפט קיבל את עדות המערער וקבע כי בגזר הדין כי: "
יש לציין כי הבנייה נשוא כתב האישום, איננה מהווה תוספת שטח משמעותית ביחס למרפסת שהייתה קיימת לפני אותו תיקון....הנאשם, כאמור, כמעט בעל כורחו ביצע את הבנייה והחזיר את המצב לקדמותו ואין מדובר בתוספת בנייה
." השופט הביע את מורת רוחו מהתנהלות העירייה כשהוסיף וקבע בגזר הדין כי: "
בנסיבות העניין מצאתי כי יש ליתן אורכה ארוכה וחריגה, לאור השתלשלות האירועים שהביאו את הנאשם לבצע את הבנייה האמורה. הבנייה שבוצעה ע"י הנאשם, נבנתה למעשה עקב כך שהמרפסת היתה מצויה ללא מעקה או גדר והיוותה סכנה....למעשה הוחזר המצב כמעט לקדמותו במימדיו ובהיקפיו, בהתאם למצב שהיה לפני שבוצע אותו תיקון על ידי העיריה
."
על כן הורה השופט למערער להרוס את הבניה בתןף שלוש שנים, אלא אם ינתן היתר בניה בתקופה זו.
3.
הבקשות להיתר בניה והחלטת וועדת הערר
לאחר התכתבות ארוכה עם העירייה שלא העלתה דבר, פנה עו"ד צחי הורוביץ, בשם העותר, לוועדה המקומית לתכנון ובנייה ת"א, ולעיריית ת"א (מכתבו מיום 17.1.05), פרט את השתלשלות העניינים, הצהיר שבכוונת המערער להגיש בקשה להיתר בנייה וביקש, לאור המצב המשפטי באזור (תוכנית שהופקדה, אך טרם פורסמה לתוקף), כי העירייה והוועדה יודיעו: "
בהקדם עמדתכם העקרונית באשר למתן היתר בניה למבנה נשוא כתב האישום".
על פי תצהיר שהגיש המבקש לבית משפט לעניינים מקומיים בבקשה לדחיית מועד צו ההריסה, לפניה זו לא התקבלה תגובה בכתב, אך בעל תפקיד בוועדה המקומית התקשר לב"כ המערער ואמר לו כי המערער רשאי להגיש בקשה להיתר בניה. אולם, נסיונותיו של המערער להגיש בקשה להיתר נתקלו בקושי מעשי, מכיון שהבעלים הרשום של המקרקעין, עיריית ת"א, שהסכמתה נדרשת לבקשה להיתר, השיבה למערער שעליו להמתין עד לקבלת תקנון ותשריט של תוכנית חדשה שקיבלה תוקף זמן קצר קודם לכן (מכתב מנהל מחלקת שירותי בנין ערים בעירית ת"א מיום 28.2.05).
לאחר שעלה בידי האדריכלים להתגבר על כל המכשולים, הוגשה, ביום 4.9.05 בקשה להיתר בניה. ככל הנראה, בשלב כלשהו נדחתה הבקשה להיתר והמערער הגיש ערר לועדת הערר. וועדת הערר (תא/5616/05 מיום6.9.06), ציינה כי הבקשה להיתר נדחתה הן בהעדר הסכמה לבקשה של עיריית ת"א, הן לאור העובדה שהבנייה נוגדת את תב"ע 2988 להרחבת רחוב ארלוזורוב. וועדת הערר ציינה בהחלטתה כי המכשול המרכזי העומד בפני העורר הוא אי מתן הסכמת בעלי הקרקע שהם עיריית תל אביב, וזאת כיון שהמערער הינו פולש. לאור זאת דחתה גם וועדת הערר את בקשת המערער. הדיון בבית המשפט לעניינים מקומיים התקיים ביום 11.9.06 אז אישר הנאשם כי וועדת הערר דחתה את בקשתו והתחייב להרוס את המבנה. במועד הערעור הצהיר המערער כי אכן פירק את הבניה הבלתי חוקית כפי שהתחייב.