עפ"א
בית המשפט המחוזי חיפה
|
130-08
17/09/2008
|
בפני השופט:
כ. סעב
|
| - נגד - |
התובע:
עמאר כנעאן
עו"ד יחיא מאמון
|
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד פרקליטות מחוז חיפה
|
| פסק-דין |
לפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (להלן: "
בימ"ש קמא") אשר ניתן ביום 07.11.07 על ידי כב' השופט א. סלאמה בתיק ת' 6385/07.
על פי פסק הדין המערער הורשע בהעדרו בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף בניגוד לסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "
הפקודה") וכן עבירה של נהיגה מבלי שהיתה לו או לאדם אחר פוליסת ביטוח בת תוקף, בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התשל"א-1970.
העובדות שעמדו ברקע הבאת המערער לדין הן אלו: ביום 18.07.07 בשעה 13:35 נמצא המערער נוהג ברכב ברח' בר יהודה בחיפה מבלי שהיה לו רישיון נהיגה תקף וכן ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. המערער הוזמן כדין למשפטו, שנקבע ליום 07.11.07 שעה 08:30. כאמור, המערער לא התייצב לדיון ובית המשפט נהג בהתאם לסמכותו הקבועה בסעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 ודן אותו בהעדר לעונשים הבאים: 2,000 ש"ח קנס, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים בפועל, הפעלת עונש פסילה מותנה של 3 חודשים שהוטל על המערער בבית המשפט לתעבורה בעכו בתיק 10130/04 ביום 27.11.06, וזאת בחופף לעונש שהוטל עליו.
זאת ועוד, פסל בימ"ש קמא את המערער מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים על תנאי ולמשך 3 שנים, כמפורט בגזר הדין.
המערער הגיש ביום 27.01.08 בקשה לביטול גזר הדין וטען כי הוא שכח את מועד הדיון, עקב אובדן ההזמנה לדין ודו"ח התנועה. עוד טען בבקשתו ובתצהירו כי נודע לו על עונש הפסילה עת פנה לרשות הרישוי, אם כי לא ציין בבקשתו את המועד בו פנה לרשות הרישוי ושכביכול בו נודע לו על עונש הפסילה.
בימ"ש קמא דחה את הבקשה בהתאם להחלטתו מיום 29.01.08, תוך שהוא קובע כי אובדן הדו"ח אינו מהווה סיבה לאי הופעה ובעיקר משום שלא מצא כי קיים חשש לעיוות דין. בהחלטתו זו הוסיף בית המשפט וקבע כי על המערער "להפקיד את רישיונו כמתחייב".
ביום 23.06.08 הגיש המערער בקשה נוספת לחישוב תקופת הפסילה ובה טען כי היה ברשותו רישיון נהיגה החל משנת 1995, הרישיון חודש על ידי משרד הרישוי בתאריך 15.05.00 ועד
ליום 14.05.04. לאחר מכן, לא היה ברשותו כל רישיון נהיגה, למעט התקופה שבין 06.04.05 ועד 06.10.05, בה החזיק ברישיון נהיגה זמני.
עוד טען המערער, כי רישיון הנהיגה לא חודש עקב אי תשלום קנסות. אי התשלום נבע מקשיים כלכליים וחידוש הרישיון הותנה בתשלום הקנסות במרכז לגביית קנסות. ביחס לבקשה זו, החליט בימ"ש קמא כי הפסילה תחושב מיום 23.06.08, קרי, מועד הגשתה.
המערער טען תחילה כי היה על בימ"ש קמא לקיים דיון במעמדו וכי ההחלטות שניתנו בהעדר פגומות וניתנו בניגוד להוראות הדין. אולם, בתום הדיון הוא חזר בו מטענה זו ועל כן אינני מוצא צורך לדון בה. המערער מיקד את טענותיו ביחס למועד חישוב תחילת הפסילה תוך שהוא טוען כי היה על בימ"ש קמא לחשב את הפסילה מיום הגשת הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, קרי, מיום 27.01.08.
לטעמו של המערער, לא ברור מדוע בימ"ש קמא הורה על חישוב תחילת תקופת הפסילה מיום 23.06.08 ולא מיום 27.01.08. לדעת הסנגור, סעיף 42(א) לפקודה קובע כי מניין תקופת הפסילה יהיה ביום מתן גזר הדין, אלא אם בית המשפט הורה אחרת. עוד טען הסנגור, כי תקנה 556 ו- 557 לא מתייחסות למקרה שבו הוטלה פסילה על נהג שאין ברשותו רישיון נהיגה, כמו במקרה דנן, הואיל ורישיון הנהיגה עוכב על ידי משרד הרישוי עקב אי תשלום קנסות.
לאור זאת, המערער לא יכל להפקיד את רישיונו הן על פי תקנה 556(א) והן על פי תקנה 557(א) לתקנות.
ב"כ המערער סבור כי המקרה דנן לא נמנה על המקרים שתקנה 557(ב) ו-(ג) מתייחסת אליהם, הואיל והמערער לא איבד את רישיונו ומכאן שאין עליו חובה להפקיד תצהיר.
ב"כ המשיבה סבורה כי דין הערעור להדחות. היה על המערער להפקיד הודעה או תצהיר על כך שאין ברשותו רישיון נהיגה ואף בימ"ש קמא הורה לו לעשות כן וחרף זאת הוא מיאן לקיים את החלטתו.
לדעת המשיבה, לא שגה בימ"ש קמא עת חישב את תקופת הפסילה מיום הגשת הבקשה לחישוב תקופת הפסילה, קרי ביום 23.06.08, שכללה תצהיר המתייחס לרישיון.
בבקשה הקודמת מינואר 2008, המערער ביקש ביטול גזר הדין שניתן בהעדר, אמנם צירף לבקשה תצהיר, אם כי בתצהיר זה לא טען דבר ביחס לעובדה שאין ברשותו רישיון נהיגה.
דיון והכרעה:
הוראות החוק החולשות על הסוגייה דנן הן אלו:
סעיף 42 לפקודה: