1. זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה (כב' סגן הנשיא השופטת ר. זוכוביצקי) בתיק ת"ד 16395/04 מיום 15.5.05. המשיב
זוכה, לאחר ניהול הוכחות, מביצוע העבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום.
לפי כתב האישום, ביום 21.7.03 בשעה 20:30, נהג המשיב ברכבו, מכיוון רחוב הפרסה לרחוב האומן, ולא ציית לתמרור ב-2 (אין כניסה) בכך שנכנס לדרך שלא בהתאם להוראת התמרור, בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
2. בהכרעת דינו, ציין בית המשפט קמא, כי אין חולק שהמשיב נכנס לרחוב האומן בניגוד להוראת התמרורים ב-2 המוצבים בכניסה לרחוב, אלא שלטענת המשיב, הוא לא ראה את התמרורים מאחר והללו הוצבו בגובה נמוך ורכב שנסע לפניו הסתיר אותם מטווח ראייתו, וכן, כי רחוב האומן הנו רחב יחסית, עובדה המקשה אף היא על ראיית התמרורים. כן ציין בית המשפט קמא כי אין צורך לדון בטענתו החילופית של המשיב, לפיה השוטרת אשר רשמה את הדו"ח לא יכלה לראותו מהמקום בו עמדה, וזאת מאחר שהודה כי נכנס לרחוב האומן מכיוון רחוב הפרסה.
תחת הכותרת "האם ניתן לראות את התמרורים", ציינה השופטת המלומדת כי קיימת חזקה לפיה תמרור הנו תקין ומוצב כדין, וכי נטל ההוכחה לסתור תקינות התמרור מוטל על המשיב, אך הלה לא הרים נטל זה. מכאן נקבע כי התמרורים שניצבו במקום תקינים והוצבו כחוק. אלא שבהמשך נאמר:
"מובן, כי תמרור מחייב הוא תמרור שהוצב כחוק. אולם, לכך יש להוסיף, כי כל תמרור שהוצב כחוק, אף צריך להיות גלוי וברור לעיניו של נהג" (עמ' 8, ש' 28-29). בהכרעת הדין הובהר כי המבחן לגבי הסתרת תמרור הנו אובייקטיבי, קרי האם "כל נהג באותה סיטואציה לא יבחין בתמרור" (עמ' 9, ש' 6). בית המשפט קמא זיכה את המשיב בקבלו את גרסתו לפיה
לא עלה בידו להבחין בתמרור, מאחר והתנועה בכביש היתה צפופה, ומפאת רכב שנסע לפניו (וזאת על בסיס עדותו והתצלומים שהגיש), וכן עת קבע כי "באופן אובייקטיבי קיים ספק, אם באותה הסיטואציה נהג רכב פרטי יכול לדעת, כי הכניסה לרחוב האומן אסורה" (עמ' 9, ש' 11-12).
טענות הצדדים
3. בא כוח המדינה מנמק הערעור באלה: המשיב לא חלק על העובדה שמשני צדי הכביש מוצבים שני תמרורים המורים על איסור כניסה לרחוב האומן, ובמצב זה לא היה מקום לזיכויו של המשיב, בפרט עת קיימת חזקה מכוח החוק בדבר היות התמרורים במקום תקינים. יתרה מזו, המשיב אישר בעדותו כי הוא בדק את תקינות התמרורים והובהר לו מטעם העירייה כי התמרורים תקינים. הוא גם חלק על קביעת בית המשפט קמא כי המערערת לא הגישה ראיות לגבי גובהם של התמרורים. לטענתו, ברגע שנקבע שהתמרורים הוצבו כחוק, יצאה המערערת ידי חובתה, ובכך עובר הנטל לצד שכנגד, אשר במקרה זה לא עלה בידו להרימו. בנוסף, נטען כי אין ללמוד דבר מכך שבאותו יום נרשמו 5 דו"חות בגין אותה עבירה, וכי ביומיים שלאחר מכן נרשמו 4 דו"חות נוספים. ובדומה, אין בעובדה שבכניסה לרחוב האומן הוצבו מחסומי מתכת, כדי לחזק את טענת המשיב.
בדיון בפני, חזר המשיב על עיקר טענותיו בפני בית משפט קמא, וסמך ידו על פסק דינו המזכה. הוא הוסיף, כי בתיק אחר 5101/04 נקבע כי כל תמרור צריך להיות גלוי לעיני הנהג, ולשיטתו, אין סיבה שלא להחיל עקרון זה גם בעניינו הוא.
דיון
4. דין הערעור להדחות. תקנה 22 לתקנות מורה כי:
"(א) עובר דרך חייב לקיים הוראות הניתנות בתמרור, אולם תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין".
הלכה ידועה היא, כי הנטל להוכחת טענה בדבר אי תקינותו של תמרור, מוטל על שכמו של נאשם הטוען לפגם בחוקיות התמרור. כך עולה מלשון התקנה, כך גם נקבע ברע"פ 72/87
שקיר נ' מדינת ישראל, תקדין (1987), וכל פרשנות אחרת תרוקן מתוכן את משמעות התקנה (ראה גם רע"פ 6112/97
צרפתי נ' מדינת ישראל, תקדין (1997); וכן מ"ח 5810/02
שגיב נ' מדינת ישראל, תקדין (2002)).
בענייננו, כאמור, אין חולק כי בכל הנוגע להצבתם ולסימונם של תמרורי ב-2 בכניסה לרחוב האומן על ידי הרשויות האמונות על כך, הרי שהללו הוצבו כדין. אך בכך לא סגי, ובדין שאלה השופטת המלומדת בבית המשפט קמא האם נהג סביר יכול היה גם להבחין בתמרורים אלה.
5. השאלה היא
מהו תמרור המוצב "כדין"? בע"פ (ירושלים) 6043/02
לנדנר נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי (2002) נדונה שאלת תקינותו של תמרור, אשר היה למטה מהגובה המצוין בתקנות, ושאיננו מקיים את ההוראה לפיה יש "
להבטיח כי התמרורים יראו ע"י הנהג" כפי שהדבר בא לידי ביטוי בסעיף 1 לפרק הנחיותיו הכלליות של המפקח הארצי על התעבורה. בעניין האמור, קבעה כב' השופטת שידלובסקי אור כי:
" אין חולק כי התמרור... שבנדון הוצב באופן שאינו נראה לעין נהג טרם היכנסו לצומת, ומתחת לגובה הקבוע בהנחיות - 2.20 מ'... המסקנה העולה מן המקובץ היא שהתמרור הוצב במקום שלא כדין" (שם, סעיף 4).
משמעות הדברים ברורה: תמרור מחייב הוא תמרור שהוצב כחוק, אולם, לכך יש להוסיף, כי כל תמרור שהוצב כחוק, אף צריך להיות גלוי וברור לעיניו של נהג, אחרת איננו ממלא את תפקידו.וראה גם את פסק הדין אליו הפנה המשיב (אף הוא של כב' השופטת, סגן הנשיא זוכוביצקי) תת (י-ם) 5101/04
לשכת תביעות ירושלים נ' וינשטיין <www.nevo.co.il> (2004):
"בסעיף 1 לתקנות התעבורה... נאמר לגבי המונח 'תמרור', כי הוא נועד '
להזהיר או להדריך עוברי דרך'. ניתן ללמוד מהגדרה זו, כי, תמרור מוסתר אינו יכול להוות אזהרה או הדרכה לגבי נהג רכב".נ
ודוק: המבחן לגבי הסתרת התמרור הנו מבחן
אובייקטיבי. אין די בשאלה אם המשיב לא ראה את התמרורים באופן סובייקטיבי, אלא, שעלינו לבחון, שמא כל נהג באותה סיטואציה לא יבחין בהם. הדבר מתחייב ממהותה של העבירה ממנה זוכה המשיב, בהיותה עבירה מסוג "אחריות קפידה".ב
6. עבירת אי ציות לתמרור, לפי תקנה 22(א), ממנה זוכה, כאמור, המשיב, הנה עבירת אחריות קפידה. ומשכך, הרי שעל אף שקיימת חזקה לאשמתו, רשאי נאשם לערער אחר הנחה מקדמית זו, ותהיה לו הגנה טובה אם יעלה בידו להראות כי לא היתה לו מחשבה פלילית ואף לא רשלנות עת ביצע המעשה, וכן כי עשה כל שלאל ידו כדי למנעו. כך גם נקבע בעניינו של לנדנר:
"הפרשנות המאפשרת לנאשם שעבר עבירת אחריות קפידה לטעון להגנתו ולהצליח בנסיבות מסוימות, גם אם חריגות, להרים את הנטל הראוי לזיכויו - מתאימה הן לתכלית החוקתית האובייקטיבית ובודאי לתכלית החוקתית הסובייקטיבית של המחוקק ... בשונה מבעבר, יכול נאשם להתגונן היום מפני האשמה בעבירת אחריות קפידה אם יוכיח את שלושת האלמנטים הבאים:
א. כי לא ידע (נעדר מחשבה פלילית); ב. כי גם אדם מן הישוב לא היה יודע (נעדר רשלנות); ג. כי עשה כל שביכולתו למנוע את המקרה" (סעיף 6).