מהות הערעור
1. הערעור שלפנינו נסוב על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד
סגן הנשיא שמעון פיינברג) מיום 14.4.2004 בת"פ 1157/03. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירה של מתן שוחד לפי סעיף 291 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן -
החוק), וגזר עליו מאסר בפועל לתקופה של 45 יום, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים אם יעבור עבירה של מתן שוחד או ניסיון למתן שוחד, וכן קנס כספי בסך 5,000 ש"ח.
ערעור זה מופנה נגד ההרשעה, ולחלופין, נגד חומרת העונש.
האישום
2. המערער, מאיר עצמון (להלן -
המערער), הנו קבלן בניין במקצועו, אשר בתקופה הרלוונטית ביצע פרוייקט שיפוצים בסניף הביטוח הלאומי ברחוב בן שטח בירושלים. על פי עובדות כתב האישום, המערער החליט לשחד את מהנדס הבניין, יעקב בן בונאן (להלן -
המהנדס), עובד המוסד לביטוח לאומי בתקופה הרלוונטית, אשר בין השאר אמור היה לפקח על עבודתו של המערער בביצוע הפרוייקט האמור. על פי כתב האישום, ההחלטה לשחד את המהנדס התגבשה אצל המערער לאחר שהבין כי אין בכוונתו של הראשון להקל עמו בביצוע הפרוייקט בהתאם לתנאי ההסכם שנחתם בין המערער ובין המוסד לביטוח לאומי.
על פי המתואר בכתב האישום, ביום שישי, ה-24.11.2000, בסמוך לשעה 15:00, הגיע המערער לביתו של המהנדס ברחוב מח"ל 26/6 בירושלים, ומסר לאשת המהנדס, עבור המהנדס, זר פרחים ומעטפה, אשר הכילה עשרות שטרות בני 100 ש"ח. משגילה המהנדס את הדבר, כך לפי כתב האישום, הוא התקשר מיד למערער וביקש ממנו לקחת חזרה את המעטפה. ביום ראשון, ה-26.11.2000, משלא שב המערער לקחת את המעטפה, החזיר המהנדס למערער את המעטפה, וזה אמר לו בתגובה "סליחה אם פגעתי בך".
פסק דינו של בית משפט קמא
3. בית משפט השלום קבע בהכרעת דינו, כי עובדות כתב האישום הוכחו מעבר לכל ספק סביר. אמנם קבע כי קיים ספק באשר לשאלה אם המהנדס או אשתו ראו כסף בתוך המעטפה, אך יחד עם זאת קבע כי מכלול הראיות הנסיבתיות מוביל למסקנה שהוכח מעבר לספק סביר כי המערער מסר לאשת המהנדס מעטפה שהכילה כסף. הראיות הנסיבתיות, אשר מקורן בעדויות המהנדס ורעייתו שנמצאו מהימנות, הן אלה: הוכח כי המערער מסר יחד עם זר הפרחים גם מעטפה לבנה עבה, ולמערער לא היה הסבר סביר לתכולה של מעטפה מעין זו; המהנדס דרש בכעס מהמערער לקבל בחזרה את המעטפה, וזה האחרון התנצל כשלקח אותה בחזרה; המערער ניסה להרחיק את עצמו מהמעטפה במהלך חקירתו במשטרה.
בית המשפט קבע כי הכסף שמסר המערער היה בעד פעולה הקשורה למילוי תפקידו, תוך מודעות לטיב המעשה ולקיום הנסיבות של עבירת מתן השוחד. הכרעה זו נסמכה בעיקר על חזקות שבעובדה אשר לא נסתרו על ידי המערער. החזקה בדבר הקשר הסיבתי בין מסירת הכסף לבין פעולה הקשורה בתפקיד הציבורי של המהנדס נובעת, כך קבע, מהעובדה שהמערער שילם לעובד ציבור שלשירותיו נזקק, כמו גם מהעובדה שהתשלום הוצע במהלך התקופה שבה פיקח המהנדס על עבודתו של המערער. מודעות המערער לנסיבות המקימות את העבירה נלמדת, כך קבע בית המשפט, מנסיבות המקרה ומהחזקה שהמערער היה מודע לכך שהכסף ניתן לעובד ציבור בעד פעולה הקשורה בתפקידו.
קביעות אלה הובילו את בית משפט קמא למסקנה המרשיעה.
4. בעקבות ההרשעה, השית בית המשפט על המערער את העונשים שצוינו לעיל. באשר למרכיב המאסר בפועל, ציין בית המשפט בגזר הדין כי המשיבה אמנם ביקשה להטיל על המערער מאסר בפועל בן ששה חודשים שירוצה בעבודות שירות, אך עמדתה זו אינה כובלת אותו. בית המשפט קבע כי רמת הענישה שנקבעה בפסיקה באשר לעבירות השוחד, ובעיקר כשמדובר ביוזם השוחד, היא מחמירה, ומאחר שלמערער אין נסיבות מקילות יוצאות דופן, מצא לגזור על המערער 45 ימי מאסר בפועל לריצוי ממש.
נימוקי הערעור
5. המערער מעלה מספר טענות נגד הרשעתו. אלה מתייחסות הן לממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא והן למסקנותיו המשפטיות. בפתח נימוקיו טוען המערער, כי המהנדס אינו "עובד הציבור" כהגדרתו בחוק. לטענתו, המהנדס אף לא היה עובד של תאגיד הנותן שירות לציבור, באשר היה עובד של חברת כוח אדם, והשירות שנתן למוסד לביטוח לאומי אינו במסגרת התפקידים הציבוריים שלשמם קיים המוסד. עוד טוען המערער, כי אין ראיות התומכות במסקנה שהמעטפה אשר נמסרה לאשת המהנדס הכילה סכום כסף, וכי לא די בראיות נסיבתיות חלשות כדי להרשיעו. הוא טוען כי הספק שציין בית המשפט גבי השאלה אם ראו המהנדס או אשתו את הכסף, די בו כדי לזכותו. לשיטתו, אין להסתמך בעניין זה על עדותה של אשת המהנדס, שכן זו לא יכלה להעיד בוודאות כי המעטפה הכילה כסף ואף לא הייתה בטוחה בזיהוי המערער, מה גם שבית המשפט לא הסביר מדוע העדיף את עדותה ואת עדות בעלה (המהנדס) על פני עדותו. המערער מוסיף, כי לא היה מקום ליתן "פירוש מפליל" לסירובו לענות על חלק מהשאלות בחקירתו במשטרה. טענה נוספת בפי המערער היא, כי לא מתקיימת הדרישה שהמתת תינתן בקשר לתפקידו של עובד הציבור, משום שעבודתו בשיפוץ סניף הביטוח הלאומי עמדה ממילא להסתיים. ולבסוף טוען המערער, כי טעה בית משפט קמא בקובעו כי נתקיים היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה. לטענתו, בית המשפט ביסס את קביעתו זו על כך שהתקיים היסוד הנפשי אצל לוקח השוחד, כאשר את התקיימותו אצל האחרון הסיק, אליבא דמערער, מכך שניתן שוחד. המערער טוען כי מדובר "במעגל ללא מוצא" (סעיף 24 לסיכומיו לפנינו).
בעניין העונש טוען המערער, כי בית המשפט לא התחשב בגילו המתקדם, בעברו הנקי מדופי ובשיקול הציבורי, וכי היה מקום לקבוע כי המאסר בפועל ירוצה בעבודות שירות.
דיון
הערעור על ההרשעה
6. נקדים ונאמר, כי לאחר שנתנו דעתנו למכלול החומר שלפנינו, באנו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער. בטרם נבחן את הכרעת הדין גופא, נידרש לטענתו הראשונה של המערער, ולפיה המהנדס אינו "עובד הציבור" כהגדרתו בחוק.
7. שאלת היותו של המהנדס "עובד הציבור" לא נדונה בערכאה הראשונה, זאת משום שהמערער הודה בעובדה זו במסגרת תשובתו לאישום (ראו סעיף 2 לכתב האישום, ועמ' 2 לפרוטוקול). עם זאת, הצדדים הסכימו כי נכריע אנו בעניין, לאור הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא ולפנינו (עמ' 10-11 לפרוטוקול). לאחר שבחנו ראיות אלו, הגענו למסקנה כי המהנדס הנו בבחינת "עובד הציבור", ולהלן נימוקינו.
עובדת היותו של אדם בגדר "עובד" תיגזר, בין השאר, בהתאם לדפוסי ההעסקה המקובלים בחברה ובהתאם לתכלית החקיקה הרלוונטית (ראו ע"א 5378/90
התאגדות לתרבות גופנית, הפועל טבריה נ' פקיד השומה, טבריה פ"ד מח(2) 416, בעמ' 424; מ' גולדברג "'עובד' ו'מעביד' - תמונת-מצב",
עיוני משפט יז (תשנ"ב-תשנ"ג) 19, בעמ' 25). כפי שציין בית המשפט העליון אך לאחרונה, בעת החדשה אנו עדים למעבר מתבנית העסקה "מסורתית" דו-ממדית של עובד-מעביד, אל תבנית ההעסקה באמצעות קבלני כוח אדם, כאשר השאלה מיהו המעסיק במקרה זה, קבלן כוח האדם או המשתמש, לא הוכרעה באורח חד וברור בדיני העבודה (רע"א 4381/03
ש.כ מאגרי אנוש בע"מ נ' ז.מ. מותגי אופנה בע"מ (ניתן ביום 14.4.2005), סעיף 11 לפסק הדין).
בענייננו, המהנדס, אשר קיבל את משכורתו מחברת כוח אדם, נתן שירותי הנדסה למוסד לביטוח לאומי ופיקח על עבודות השיפוץ בסניף של המוסד, הממומנות מכספי הציבור. מתוקף עבודתו זו היה הוא כפוף לעובדי המוסד לביטוח לאומי, אשר ראו בו עובד המוסד (ראו עדות מר יוסף ביג'ה, מנהל אגף במוסד לביטוח לאומי, בעמ' 19 לפרוטוקול, ש' 15-18), ונראה שכך גם ראה בו המערער, אשר סיפק שירותים למוסד ופוקח על ידי המהנדס (שהרי לא כפר בכך בהשיבו לכתב האישום). לאור תפיסת תפקידו כאמור, ובעיקר לאור מהות תפקידו, ולמרות שבאופן ישיר המהנדס קיבל את משכורתו מחברת כוח אדם, יש לראות בו עובד המוסד לביטוח לאומי, ומכאן כ"עובד הציבור" כהגדרתו בסעיף 34כד לחוק. פרשנות זו, לפיה המהנדס הנו "עובד הציבור", הולמת את תכלית עבירות השוחד - שמירת מינהל ציבורי תקין ואמון הציבור - ועולה היא בקנה אחד עם תבנית העסקה באמצעות קבלני כוח אדם המקובלת כיום במקומותינו. מהנדס המפקח על עבודות הממומנות מכספי משלם המיסים, ואשר כפוף לעובדי מוסד ציבורי, יש לראותו כ"עובד הציבור", אף ששכרו משולם על ידי חברת כוח אדם. משהגענו למסקנה זו, לא ראינו מקום להידרש לשאלה האם המהנדס הנו עובד של תאגיד (חברת כוח האדם) המספק שירות לציבור, כאמור בסעיף 290(ב) לחוק (השוו ת"פ (י-ם) 242/03
מדינת ישראל נ' כהן).
נפנה עתה לבחינת הכרעת הדין גופא.
8. הכרעת הדין דנה בשלוש שאלות מרכזיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים. השאלה הראשונה שבה דן בית משפט קמא הייתה, האם מסר המערער לאשת המהנדס (יחד עם זר הפרחים) מעטפה אשר הכילה כסף עבור המהנדס. לאחריה, בחן את שאלת הקשר הסיבתי בין מתן הכסף לבין התפקיד שביצע המהנדס כעובד הציבור, דהיינו, האם הוכח כי מתן המתת היה "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" של עובד הציבור. השאלה השלישית שבה דן השופט קמא הייתה שאלת התקיימותו של היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירה של מתן השוחד. בית משפט קמא השיב בחיוב לכל אחת משאלות אלה. חיצי הערעור הופנו כאמור כנגד שלוש מסקנותיו אלה של בית משפט קמא. נבחן את שלוש השאלות כסדרן.
9. באשר לשאלה הראשונה, בית משפט קמא קבע, כעובדה מוכחת, כי המערער מסר לאשת המהנדס, עבור המהנדס, זר פרחים ועמו מעטפה שהכילה כסף. קביעה זו התבססה על ראיות נסיבתיות, אשר נשענו בעיקר על עדויות המהנדס ורעייתו, אותן כאמור מצא השופט קמא מהימנות. זאת, על אף הגרסאות השונות של השניים בהודעותיהם במשטרה ביחס לשאלה אם ראו שטרות כסף בתוך המעטפה. כן קבע השופט קמא, כי אינו מקבל את גרסתו של המערער. למען בהירות התמונה נביא בתמצית את גרסאות השלושה.
10. אשת המהנדס, אשר יכולת הזיכרון שלה נפגעה בשל ניתוח שעברה בראשה מספר חודשים לאחר המקרה, העידה כי אינה מזהה בוודאות את המערער כאדם אשר מסר לה את זר הפרחים. כמו כן, לא יכלה להעיד בוודאות שראתה שטרות כסף במעטפה או שפתחה את המעטפה, אך זכרה מעטפה בגודל רגיל אשר הייתה עבה בשל תכולתה. בהודעתה במשטרה (
ת/7), אשר ניתנה כשלושה שבועות לאחר המקרה, סיפרה כי במעטפה הייתה חבילה בעובי של כחצי סנטימטר, כי פתחה קצת את המעטפה וראתה שיש בה כסף, אך לא ראתה כמה שטרות היו בתוכה וגם לא ראתה מה היה ערך השטרות.