פסק-דין בתיק עפ 71663/06

ערעור על החלטתו של בית משפט שלום ברמלה (כב' השופטת זהבה בוסתן מיום 15.6.06  ב"ש 2755/04) בו אישר בית משפט קמא צו הריסה על פי סעיף 212 (4)(5) לחוק התכנון והבניה, לפיו תהרס בניה שלא כדין הכוללת משטח בטון לחניה, משטח כניסה לבית, קיר בטון וגדר רשת במקרקעין הידועים כחלקה 185 מגרש 2, גוש 6720 בגני תקווה.

1.         העובדות הצריכות לעניין:

אין מחלוקת כי המערער הוא הבעלים של זכויות חכירה במקרקעין האמורים.  המערער רכש את בית המגורים הבנוי על אותם מקרקעין על פי הסכם מיום 16.9.59 מגברת מסעודה בלאיש. בעת רכישת הזכויות על ידי המערער היו העבודות נשוא צו ההריסה כבר בנויות והמערער לא שינה ולא הוסיף עליהן דבר. 

המקרקעין האמורים כללו את ביתו של המערער וחלקו האחורי של המגרש היה שטח שסומן בתב"ע כשטח ציבורי מיוחד. בשנת 1989 יזם המבקש תוכנית לשינוי תב"ע (ממ 5041) במטרה להמיר את אותו שטח ציבורי מיוחד למגורים, לחלק את השטח לשני מגרשי בנייה ולקבוע הוראות בנייה. משמעות התוכנית שיזם המערער היתה ליצור מגרש נוסף לבניה. בתוכנית שאושרה בעקבות בקשת המערער התירה התוכנית חלוקת השטח לשני מגרשים, אפשרות בניה במגרש העורפי וכן קבעה שביל ציבורי שישמש כשביל גישה למגרש העורפי. בתקנות התוכנית נקבע כי הכניסה למגרש העורפי תהא דרך המגרש של המערער. אין מחלוקת כי הבנייה שהריסתה התבקשה נמצאת על אותו שביל גישה.

לאחר אישור התוכנית רכשה את המגרש בתו של המערער, הגב' בתיה אליאסי, תוך תשלום התמורה שנקבע על ידי המינהל וכן המיסים וההיטלים החלים על העסקה. הגב' אליאסי הגישה בקשה להיתר בנייה והועדה המקומית אישרה את הבקשה בכפוף לגיליון דרישות. על דרישות אלה ערערה הגב' אליאסי לועדה המחוזית וזאת קבעה בהחלטתה מיום 10.3.03 כי הועדה המקומית תוציא היתר שיקבע בו באופן ברור שהגישה לרכב למגרש העורפי תהא מהשביל הציבורי, היינו דרך המגרש של המערער וכן כי הועדה תנקוט בהליכים להריסה פינוי או סילוק של בניה בלתי חוקית על הדרך הציבורית על מנת שזו תוכשר למטרתה.

בערעור טוען המערער כי הפתרון של גישה מהמגרש שלו למגרש העורפי, אינו ישים מבחינה פיזית-טופוגרפית. המערער טוען כי הפתרון הראוי הוא גישה מרחוב צדדי, פתרון שנדחה ע"י הועדה המחוזית והמקומית שדנו בבקשה להיתר בניה של הגב' אליאסי .

2.         פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא בהחלטתו אישר את צו ההריסה וזאת מהטעם העיקרי לפיו המערער, כאשר יזם את תוכנית ממ/5041 ורצה לפצל את החלקה, כלל בפתרון שהוצע את אותו שביל גישה למגרש העורפי. בית המשפט קבע כי לא יתכן והמערער יבקש פתרון גישה כדי שתוכנית שהציע תאושר ולאחר מכן יטען כי פתרון זה אינו בר ביצוע מבחינה פיזית-טפוגרפית. בדיון שהיה לפני כב' השופטת זהבה בוסתן זאת היתה הטענה המרכזית של הועדה המקומית. ב"כ המערער שם טען, כאמור, כי המעבר דרך מגרשו של המערער אינו אפשרי מבחינה פיזית-טופוגרפית אך לא השיב למעשה לטענה לפיה זה הפתרון שהציע המערער בתוכנית שהגיש הוא עצמו.

3.         היוזמה לשינוי התב"ע

בהודעת הערעור חוזר המערער על כך שהמצב הטופגרפי אינו מאפשר גישה למגרש העורפי דרך מגרשו של המערער. בנוסף, בפעם הראשונה מסביר המערער בהודעת הערעור מדוע הוא טוען כיום בניגוד לתוכנית שהוא עצמו הגיש (ממ/5041). המערער טוען (סעיפים 5-6 להודעת הערעור) כי:

" עפ"י תוכנית מפורטת ממ/990 שאושרה בשנת 1979 חלק מהשביל (חלקה  408) עליו בנויות העבודות נשוא הבקשה לצו הריסה אושר למגורים, אך תכנית מפורטת ממ/5024 משנת 1987 שהוכנה ע"י המועצה המקומית (ועליה המערער לא ידע ולא היה מעורב בשום אופן בהכנתה) שינתה את יעוד השביל לשטח ציבורי בלי שהמערער ידע עליה כלל.

בשנת 1989 יזם המבקש תכנית לשינוי תב"ע (תכנית ממ/5041) במטרה לבטל שטח שסומן כשטח ציבורי מיוחד, המרתו לאיזור מגורים, חלוקת השטח למגרשי בניה וקביעת הוראות בניה ורק אז נודע על שינוי יעוד השביל אך אז כבר היה מאוחר לשנות את פני הדברים ולכן סומן השביל בתכנית כשצ"פ אך לא המבקש יזם את סימונו של השביל כשצ"פ".

הסבר זה של המערער הוא הסבר עובדתי ומעלה, למעשה, טענה עובדתית חדשה לפיה לא ידע המערער על יעוד השביל. ראשית, לא ניתן להביא ראיות נוספות בערעור אלא בבקשה מיוחדת ובנסיבות מיוחדות שאינן מתקיימות בענייננו. שנית, לערעור לא הוגש תצהיר התומך בעובדה זו. ושלישית וחשוב מכל, הסבר זה אינו סביר לגופו של עניין. אם כדברי המערער כאשר הגיש את התוכנית ממ/5041, גילה על שינוי יעוד השביל שנעשה בשלב קודם כלשהו, לא ברור מדוע, כדבריו: "היה מאוחר לשנות את פני הדברים". כאשר הוגשה התוכנית זה היה בדיוק השלב לבחון האם ניתן למצוא פתרון גישה אחר למגרש העורפי. נראה כי הובהר, כפי שטוענת המשיבה, למערער כבר באותו שלב כי ללא גישה למגרש העורפי ממגרשו שלו, לא תאושר החלוקה לשני מגרשים. מטעם זה ככל הנראה בחר התובע להשאיר בתכנית את שביל הגישה, על אף שבפועל המבנים המיועדים להריסה היו כבר בנויים במקום.

בצדק קבעה כב' השופטת בוסתן כי משהמעבר דרך מגרש המערער הוא פתרון הגישה שהוצע על ידי המערער עצמו, שעה שרצה שהתוכנית תתקבל, הוא אינו יכול לטעון כיום כי פתרון זה אינו מעשי.

לאור האמור אין לקבל את טענות  המערער כי היה על בית משפט קמא לבקר במקום, שכן, כאמור, המערער בעצמו הציע פתרון זה. בנוסף, אין לקבל את הטענה לפיה אין אינטרס ציבורי בהריסה שכן המערער למעשה הוא שהביא לצורך בהריסה כאשר הגיש את התוכנית ובה שביל הגישה שעליו למעשה נמצאים המבנים נשוא צו ההריסה.

לאור כל האמור, אני דוחה את הערעור.

אם המערער או גב' אליאסי הגישו תוכנית אחרת לאישור, כפי שעולה מהבקשה לעיכוב ביצוע, הרי שאין מניעה לדון בבקשה שהוגשה או בבקשה לעיכוב ביצוע ואין ערעור זה מכריע בהם.

ניתן היום ‏כ"ג כסלו, תשס"ח ( ‏3 דצמבר, 2007 ) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים בדואר רשום.