ע"פ
בית המשפט המחוזי באר שבע
|
7137-06
28/03/2007
|
בפני השופט:
1. כב' הנשיא י. פלפל - אב"ד
2. נ. הנדל - ס. נשיא
3. י. אלון
|
| - נגד - |
התובע:
צואלחי מראד
עו"ד ירון הוד
|
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד חנה מגד
|
| פסק-דין |
הנשיא י. פלפל:
1. המערער, שהיה נאשם בבית משפט השלום בבאר שבע, מערער על הרשעתו בביצוע עבירה של מעשה מגונה בפומבי לפי סעיף 349(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
2. על פי האמור בכתב האישום שהוגש בת.פ. 1847/03, בתאריך 24.9.02, סמוך לחצות, באופקים, עשה המערער מעשה מגונה בפומבי, בפני הגב' דוידוב, ללא הסכמתה, בכך שהוריד את מכנסיו ואת תחתוניו וחשף את אבר מינו בפניה, תוך שהוא אומר לה: "עכשיו אני אזיין אותך בתחת".
3. המערער כפר בעובדות. מטעם התביעה העידה המתלוננת ומטעם ההגנה המערער ושכן בשם מר ברוך.
המתלוננת העידה, כי לאחר ויכוח עם אימו של המערער הפשיל המערער את מכנסיו, חשף את אבר מינו ואמר לה את המילים המפורטות בכתב האישום.
חשוב לציין שבית המשפט, כשבא להעריך את עדותה של המתלוננת ציין, כי אם היא היתה רוצה להפליל את המערער "לא היתה מתכחשת לאמירה שנרשמה במשטרה לפיה אמר לה הנאשם "שיזיין אותה בתחת". העובדה שנמנעה במפגיע לאשר זאת תורמת בבחינת "מיגו" לאמינותה.
אינני סבור שהשופט קמא צדק בדבריו אלו, שכן הסתירה המתגלית בין אימרת המתלוננת במשטרה לבין דבריה בבית המשפט דווקא מלמדת על חוסר אמינות ולא על אמינות.
4. מסקנותיו של בית המשפט יפות למשפט אזרחי ולא למשפט פלילי. בשום מקום בהכרעת הדין לא החליט בית המשפט שהוא לא מאמין למערער, לעומת זאת הוא סבר כי בשקלול העדויות שנשמעו בפניו נראית בעיניו גרסת המתלוננת נאמנה יותר מגרסת הנאשם. כלל ראייתי זה הינו כלל הנוהג במשפט אזרחי ולא במשפט פלילי. במשפט פלילי לא דנים ולא מכריעים על פי איזו עדות משקלה רב יותר אלא ההרשעה צריכה להיות רק אם המאשימה הוכיחה, מעל לכל ספק סביר, את אשמת הנאשם ולא על סמך מאזן הסתברויות. ראו בעניין זה הרנון, דיני ראיות, חלק ראשון, עמ' 212 סעיף 14.1 שם נאמר -
"מקובל לומר, כי במשפטים אזרחיים מידת-ההוכחה היא עודף ראיות או נטיה של מאזן ההסתברות לטובת בעל-הדין הנושא בנטל השכנוע (
ponderance of evidence or probabilities
). ואילו במשפטים פליליים דורשים מן התובע מידת-הוכחה גדולה יותר: לשכנע מעבר לכל ספק סביר (
beyond any reasonable doubt
)".
לפיכך נראה לי שבית משפט קמא היה צריך לזכות את המערער, ולו מחמת הספק, לפיכך נראה לי שיש לקבל את הערעור ולבטל את הרשעתו של המערער בדין.
_____________
י. פלפל - נשיא
כב' ס.הנשיא נ.הנדל:
אני מסכים לדעתו של הנשיא ומנימוקיו.
לא נעלם ממני הכלל לפיו אין זו דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על סמך התרשמותה הישירה של הערכאה המבררת. ברם, כלל ולצידו יוצא מן הכלל. במקרה דנא, בשתי הזדמנויות שונות, הכריע בית משפט קמא את הדין באמצעות כלים שיפים למשפט האזרחי ולא למשפט הפלילי. כפי שכתב:
(א)
"ניצבים אנו במצב של גרסה מול גרסה ויש להכריע מי עדיפה בינותן..."
(עמ' 29); (ב)
"בשקלול העדויות שנשמעו בפני, נראית בעיני גרסת המתלוננת מהימנה יותר מגרסת הנאשם" (עמ' 30).
צא וראה שבית משפט בחן את אשמתו של המערער בפלילים כאילו בפניו מוצבות שתי אפשרויות - להעדיף את עדות המתלוננת ולהרשיע את המערער או להעדיף את עדות הנאשם ולהימנע מהרשעתו. ואולם, כידוע, ישנה דרך שלישית והיא קיומו של ספק סביר, ממנו רשאי להנות נאשם. בית משפט קמא לא שקל את הדרך האחרונה שהוצגה, הכרעת דינו בנויה כאמור על פי מבחן מאזן ההסתברות. אמנם מסקנתו של בית משפט קמא להעדיף את גרסת המתלוננת, הינה תולדה של התרשמותו, אך המבחן המשפטי שהציב אינו לפי נטל השכנוע המחייב בפלילים. אכן לעיתים קרובות הסוגייה המרכזית העומדת בפני בית משפט הינה לפסוק במעין תחרות בין שתי גרסאות. ברם, על מנת שבית משפט ירשיע נאשם, אין הוא רשאי להסתפק בהעדפת גרסה אחת על השניה, אלא עליו לבסס מסקנה זו, תוך רגישות לכלל של הספק הסביר במשפט הפלילי. הנמקה כזו חסרה בהכרעת דינו של בית משפט קמא. המבחן אינו טכני, אלא מהותי. ערכאת הערעור תבחן את העניין על פי ההנמקה הכוללת של הכרעת הדין נשוא הערעור. מקריאת הכרעת הדין, מראשיתה עד סופה, התחזק הרושם שהעניין לא נבדק כראוי. הקושי אינו במשפט מסוים בהכרעת הדין, שכן יתכן שבתיק אחר העניין לא היה מעלה או מוריד. אך כשעסקינן בהכרעת הדין, בה בית משפט מדגיש פעם אחר פעם נימוקים שמתאימים לכללי המשפט האזרחי, רשאית ואף חייבת ערכאת הערעור לומר את דברה.