ע"פ
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
70796-05
17/09/2006
|
בפני השופט:
שבח יהודית
|
| - נגד - |
התובע:
גואטה אייל
עו"ד יובל נחמני
|
הנתבע:
מדינת ישראל
עו"ד בדנר אריה ואח'
|
| פסק-דין |
בפני ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום בתל-אביב (כב' השופט ציון קאפח) מיום 27/2/05 בת.פ. 10310/04, לפיו הורשע המערער בעבירת איסור לכלוך רשות הרבים, לפי סעיפים 2 ו- 13(ב) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984 ולפיו נדון לקנס של 8,000 ש"ח או 80 ימי מאסר תמורתו וכן לחתימה על התחייבות כספית בסך 25,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירה דומה.
כתב האישום:
כתב האישום הוגש ביום 29/12/04 ובו נטען כי המערער, אשר עיסוקו באיסוף הובלה ופינוי פסולת, ביצע ביום 11/6/04 שתי הובלות של פסולת בנין באמצעות משאית ומכולות שבבעלותו ורוקן את תכולתן בשטח פתוח שברשות הרבים.
על-פי הנטען בכתב האישום, בוצעו שתי ההשלכות ביום 11/6/04, האחת- בשעה 09:26 ואילו השניה - בשעה 10:17.
כתב האישום ייחס למערער עבירת לכלוך רשות הרבים לפי סעיפים 2 ו- 13(ב) לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד - 1984 (להלן: "
חוק שמירת הניקיון").
בהתאם להחלטת ביהמ"ש קמא מיום 27/2/05 הופטר המערער מלהשיב לאשמה בכל הנוגע לאירוע ההשלכה השני ומשכך, צומצם הדיון לאירוע ההשלכה הראשון, קרי לזה שבוצע,
על-פי הנטען, בשעה 09:26.
המערער כפר בעובדות כתב האישום וביהמ"ש קמא שמע את ראיות הצדדים.
הכרעת הדין:
בהכרעת הדין מיום 27/2/05 הורשע המערער בעבירת ההשלכה שיוחסה לו בכל הנוגע ליום 11.6.04 שעה 09:26.
ביהמ"ש קמא קיבל כמהימנה את עדותו של הפקח זיו שחר, אשר נסמכה עפ"י כלל הקפאת הזכרון על דו"ח פעולה שנרשם על-ידו בסמוך לאירוע ההשלכה הנטען, בו צויין על ידו מספר הזיהוי של המשאית המשליכה, אשר אין חולק כי היא שייכת למערער, וכן צויין אף כי זיהה את המערער בודאות כאיש שביצע את ההשלכה.
מנגד, לא התרשם ביהמ"ש קמא מעדותו של המערער, וכדבריו:
"הנאשם עצמו, לא הותיר רושם מלבב. הגם שבידו, לדבריו, היתה טענה מוחצת כי לא עבד ביום הנטען, הוא לא העלה טענה זו בחקירתו... בחקירתו בחר הנאשם למלא פיו מים...".
ביהמ"ש קמא העדיף את עדותו של עד התביעה, שהיה מהימן עליו, על פני עדותו של המערער, הזהיר עצמו בפני עדות יחידה והרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.
טענות המערער:
כתב הערעור מתמקד בסוגיית הזיהוי.
המערער טוען כי ראיית הזיהוי שהתבטאה בעדותו של עד התביעה, הפקח זיו שחר (להלן: "
הפקח"), איננה עוברת את הסף המינימלי הדרוש להרשעה.
לטענתו, משעדותו של הפקח הצטמצמה בהגשת דו"ח הפעולה ת/2, באמצעות כלל הקפאת הזיכרון ובהגשת הודעתו של המערער שנגבתה על-ידו, הרי אין די באמור בדו"ח הפעולה
ת/2 על-מנת להצביע על זיהויו של המערער.
לדבריו, יש לזקוף לחובת התביעה ולזכות ההגנה את הטינה שחש הפקח למערער ואת ההכרות המוקדמת שביניהם, היכרות שהובילה לאמונתו המוטעית של הפקח, לפיה ביצע המערער גם את ההשלכה נשוא העניין, נוכח העובדה שעשה כך במקרים דומים בעבר.