המערער הורשע בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (ת"פ 8348/07), במספר עבירות: קשירת קשר לפשע; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות.
ציון העבירות בהן הורשע המערער אינו מבטא במלואו את התמונה הקשה העולה מעובדות כתב האישום.
בקווים כללים ובלי שנכנס לפרטים, מדובר בפרשת מירמה חמורה, שבה המערער, יחד עם אחר, קשרו קשר להוציא סכומי כסף גדולים במיוחד במירמה מחברות ביטוח. לצורך כך רכש המערער פוליסות בטוח חיים ובטוח נכות ממספר חברות ביטוח. לאחר מכן ביים תאונת עבודה במקום עבודתו. בהמשך, הציג מצגי מרמה שונים על חבלות ונכויות, לרבות, בדיקת סי.טי. שעבר אדם אחר שהתחזה בשמו של המערער. כן נעזר המערער בחוות דעת רפואיות שקריות. בשלב האחרון, קיבל מחברות הביטוח את הסכומים שהגיעו לו, כביכול, על פי הפוליסות שרכש.
בנוסף, פנה המערער גם לביטוח לאומי וגם שם זכה לסכום כסף. סך הכל מדובר בסכומים של כמיליון וחצי ש"ח, אותם הצליח המערער להוציא במרמה מחברות הביטוח והמוסד לביטוח לאומי.
בבית משפט קמא הגיעו הצדדים להסדר טיעון, מכוחו עתרה המדינה להטיל על המערער ששה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות, וכן 250,000 ש"ח כפיצוי למתלוננים, ובנוסף מאסר על תנאי.
בית משפט קמא (כב' השופט ח' אפרתי) - הורה אומנם על קבלת חוות דעת של הממונה על עבודות שירות, אולם בסופו של יום, לאחר ששמע את הטיעונים ושקל את כל שיקולי הענישה הרלוונטיים, הטיל על המערער 18 חודשי מאסר בפועל; ו- 10 חודשי מאסר על תנאי. יתר רכיבי הענישה נותרו בהתאם למוסכם על הצדדים.
על גזר הדין, וליתר דיוק על החלטתו של בית משפט קמא שלא לאמץ את הסדר הטיעון באשר לתקופת המאסר ודרך ריצוי המאסר - הערעור בפנינו.
בפתח הדיון בפנינו הודיע ב"כ המדינה כי המדינה שבה ומאמצת את עתירתה בבית משפט קמא, דהיינו - לאמץ את הסדר הטיעון ולהסתפק בעונש של שישה חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות.
ב"כ המדינה הסביר בטיעונו, כי ההחלטה להסתפק בענישה זו מקורה, בראש ובראשונה, בקשיים ראייתיים שניצבו בפני המדינה להוכיח את העבירות שיוחסו למערער.
חלק מהותי של הראיות התבסס על הודאתו של המערער שניתנה בפני חוקרי המוסד לביטוח לאומי.
ב"כ המדינה הפנה לפסק דין שניתן על ידי מותב זה (בחלקו) ובו בנסיבות דומות נפסלה הודאתו של נחקר בפני חוקרי המוסד לביטוח לאומי, מסיבות משפטיות שפורטו שם (ע"פ (מחוזי ת"א) 70487/04, ליליאן טולדנו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.07). בהנתן הלכה זו, ובהתחשב בכך שללא ההודאה - לא היו בידי התביעה ראיות שדי בהן, בוודאות הדרושה, להוכחת אשמתו של המערער, הסכימה המדינה, כאמור, להסדר הטיעון דלעיל.
בנוסף, הפנה ב"כ המדינה היום לנימוקים הנוספים שעמדו בפני המדינה עובר לעריכת הסדר הטיעון, ובכללם, התקופה שריצה המערער במעצר, הן במדינת ישראל והן בארצות הברית, שהסתכמה בכ- 6 חודשים, העדר עבר פלילי, העובדה שהנושא כולו עבר לפקיד שומה שאמור לגבות מהמערער את המס הראוי וכן העובדה שניתן פסק דין אזרחי שבו חוייב המערער לשלם למתלוננים את הסכומים שהוצאו מהם במרמה.
לכל הטיעונים דלעיל, שותף גם הסניגור ובפיו טיעונים נוספים המצביעים, לשיטתו, על כך ששגה בית משפט קמא כאשר סטה סטיה מהותית כל כך מהסדר הטיעון.
בית משפט קמא, כך לטענת הסניגור, לא נתן משקל לקשיים הצפויים בניהול המשפט, לאינטרס הציבורי שעניינו הודיית המערער וקבלת אחריות למעשיו. העובדה שהמערער ויתר על זכותו לנהל הליך פלילי, במיוחד כך כאשר בית משפט קמא הורה בזמנו על שליחת המערער לקבלת חוות דעת של הממונה, עובדה שיצרה ציפיות אצל המערער כי בית משפט אכן מתכוון לאמץ את הסדר הטיעון.
בית משפט איננו אמור לסטות מהסדר טיעון אך ורק בשל הנימוק שהענישה שהוצעה היא קלה מדי. לענין זה מפנה הסניגור למספר אסמכתאות מהן עולה כי אין די בכך שבית המשפט הדן בפרשה סבור, כי הענישה המוצעת בהסדר קלה מדי, או כלשון בית משפט קמא "חלבית", לעומת העונש הראוי. הנוסחה שנקבעה בהלכות בית המשפט העליון, מצביעה כאמור, על כך, שנימוק זה איננו יכול להביא לחריגה מהכלל לפיו נטיית בתי המשפט תהיה לאמץ הסדרי טיעון.
עוד טוען הסניגור, כי חלקו של המערער בפרשה לא היה מרכזי. מעורב מרכזי בפרשה לא הועמד כלל לדין, שעל כן תהיה בכך משום אכיפה בררנית אם על המערער יופעל הדין בכל כובדו ותשאר בעינה החלטת בית משפט קמא שלא לאמץ את הסדר הטיעון.
בנוסף מפנה ב"כ המערער לנסיבות חייו של המערער, אשר ניהל אורח חיים נורמטיבי. הארוע נשוא כתב האישום הוא הסתבכות ראשונה עבורו. מרכז חייו של המערער הוא לסירוגין בארצות הברית ובישראל, והמערער היה עצור, כאמור, גם בארצות הברית, והסכים להסגרתו.
בשל כל הנסיבות הללו גם יחד, מצטרף המערער לעתירת המדינה לחזור להסדר הטיעון המקורי.
אנו רואים לפתוח ולומר, כי כפי שהוצגו הדברים בזמנו בפני בית משפט קמא, אין תימה בכך שבית משפט ראה שלא לאמץ את הסדר הטיעון והטיל את העונש נושא הערעור. חומרת העבירות הצדיקה את הענישה שהטיל בית משפט קמא. מדובר במסכת קשה, מתוכננת היטב, קרת-רוח וצינית שבאמצעותה המערער ואחרים קשרו קשר, שבוצע בפועל, לרמות את חברות הביטוח וכן את המוסד לביטוח לאומי.