ע"פ
בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו
|
70267-05
26/11/2006
|
בפני השופט:
1. ז' המר סג"נ - אב"ד 2. ז' כספי 3. י' שיצר
|
- נגד - |
התובע:
דורון עמוס עו"ד אורי ברנשטיין
|
הנתבע:
פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה עו"ד אורלי דורון
|
פסק-דין |
השופט ז' המר, סג"נ - אב"ד:
1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו (כב' השופט ד' רוזן), בת"פ 4709/03, בו הורשע המערער בביצוע עבירה של הצעת ניירות ערך לציבור בלא תשקיף שהרשות התירה את פרסומו בכוונה להטעות משקיע סביר - לפי סעיף 53(א)(1) לחוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968 (להלן:
החוק) ביחד עם סעיף 15 לחוק.
בית משפט קמא גזר על המערער את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בדרך של עבודות שירות; 6 חודשי מאסר על תנאי; וקנס כספי בסך 20,000 ש"ח, או 50 ימי מאסר תמורתו.
הערעור נסב על הכרעת הדין, ולחלופין על העונש.
2. כתב האישום הוגש כנגד שלושה נאשמים. נאשמת 1 הינה חברת פסיפיק אגודה שיתופית בע"מ (לשעבר אגודה שיתופית מונדרגון בע"מ) (להלן:
הנאשמת או
האגודה או
האגודה השיתופית). נאשם 2 הינו סטפן מנדל. נאשם 3 הינו המערער בפנינו (להלן:
המערער או
הנאשם 3).
בכתב האישום נטען כי בשנת 1998 החליטו הנאשמים 2 ו-3 להוציא לפועל תוכנית שכונתה על ידם "תוכנית מונדרגון". במסגרת תוכנית זו, היה בכוונתם לאגד יחד אלפי משקיעים, אשר יהוו יחד גוף בעל עוצמה כלכלית. ההון, אשר יגויס מן המשקיעים, יושקע בתחומים כלכליים שונים, כגון השקעות נדל"ן בחו"ל, השקעות בארץ, וכיו"ב. הרווחים שיצמחו מן ההשקעות יחולקו בין המשקיעים, וישמשו להשקעות נוספות.
קבוצת מונדרגון היוותה אוסף של תאגידים, ביניהם הנאשמת בבית משפט קמא. הנאשמים 2 ו-3 יזמו את הקמתה של הנאשמת במטרה שתהווה בסיס לפעילות פרויקט מונדרגון.
תאגיד נוסף שהינו חלק מן הקבוצה הינו חברת ז.נ.ק בע"מ (להלן:
ז.נ.ק), אשר הוקמה על ידי הנאשם 2 ובני משפחתו. לענייננו, היה המערער בעל מניות בז.נ.ק, ודירקטור בחברה.
תאגיד נוסף, חברת וונואטו בע"מ, הוקם בשנת 1998 על ידי המערער, והוא היה בעל שליטה בחברה. חברה זו ניהלה את מערך השיווק של הנאשמת (להלן:
וונואטו שיווק או
וונואטו).
חברה נוספת, EDCIבע"מ, הוקמה בשנת 1998 על ידי הנאשמת, חברת ז.נ.ק ו-וונאטו שיווק. חברה זו הוקמה על מנת לרכז את הפעילות העסקית-כלכלית של הנאשמת.
3. באישום הראשון, הוא האישום היחיד אשר יוחס למערער, נטען כי הנאשמים 2 ו-3 ביצעו הצעה לציבור שלא על פי תשקיף שרשות ניירות ערך התירה את פרסומו, זאת על מנת להטעות משקיע סביר. נטען כי השניים פעלו בדרך של פניה לציבור ושכנוע להצטרף לקבוצת מונדרגון, ולהשקיע בה כספים. הפניה נעשתה באמצעות מצגות, מפגשים, ואף אתר אינטרנט. ההצטרפות לקבוצה הייתה כרוכה בהשקעה כספית, אשר אופייה השתנה מעת לעת. בתמורה להשקעה, הוצעו למשקיעים הזכויות הבאות: חברות באגודה, 3 עד 4 דונמים באי אספריטו סנטו שבמדינת וונואטו, ו- 3 עד 4 מניות בחברת EDCI. נטען כי צבר זכויות זה מהווה "נייר ערך" על פי הגדרתו בחוק וכי פעולות הנאשמים מהוות "הצעה לציבור" כמשמעותה בחוק. עוד נטען כי הנאשמים נמנעו מלפנות אל הרשות לניירות ערך בבקשה להתיר להם לפרסם תשקיף.
הטעית המשקיע הסביר, על פי הנטען, התבטאה בנסיבות הבאות: מן הציבור נמנעה האפשרות לקבל פרטים העשויים להיות חשובים למשקיע סביר השוקל רכישה של ניירות ערך; כן נמנעה ממנו האפשרות לקבל מידע עדכני ושוטף אודות התפתחויות, שינויים ואירועים שוטפים בקבוצת מונדרגון; מן הציבור ומן הרשויות נמנעה אפשרות הפיקוח, הקבועה בחוק ובתקנות, על הקבוצה ועל פעולות נושאי המשרה בה.
בעקבות ההצעה לציבור שביצעו הנאשמים הצטרפו כ-1,000 איש לקבוצה.
4. בית משפט קמא קבע כי צבר הזכויות שהוצע למשקיעים בתמורה להשקעתם באגודה מהווה "נייר ערך" כהגדרתו בחוק (עמ' 8-9 להכרעת הדין).
בית המשפט קבע כי התקיימו היסודות העובדתיים המרכיבים את סעיף 15 לחוק (עמ' 15 להכרעת הדין).
5. נדחתה טענת המערער כי עומדת לו הגנת ההסתמכות על פי הלכת הורוביץ (ע"פ 1182/99
הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 1 (2000)), שכן פעל לאור חוות דעת משפטיות שקיבל (עמ' 16-18 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי פרופ' גרוס עליו הסתמכו הנאשם 2 והמערער לא הכשיר את פועלם של המערערים, אלא "
נהפוך הוא" (עמ' 16). פרופ' גרוס "
מעולם לא סמך ידיו על הצעתם.. חתימתו לא ניתנה ולא בכדי" (שם). נקבע כי פנייתם של הנאשמים לפרופ' גרוס והתנהלותם בעקבות סירובו למעשה למלא את מבוקשם, מצביעה על מחשבתם וכוונתם.
6. בית המשפט דחה את טענת ההגנה מן הצדק, וקבע כי לא ניתן להשוות בין המקרה דנן ובין קיבוצים ומושבים, אשר מפרסמים מודעות בעיתונות ומזמינים את הציבור לפגישה או למצגת. במקרה דנן פעלו הנאשמים למטרות רווח כספי, ואף ניסו להסתיר מטרתם זו על ידי "
עטיפתה וכיסויה במיני מילים וביטויים חסרי בסיס במציאות" (עמ' 19 להכרעת הדין). פרסום תשקיף עלול היה לחשוף את מטרתם ולמוטט תוכניתם (עמ' 18-19).