פסק-דין בתיק עפ 5021/08

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום באילת (כבוד השופט יקואל) בתיק עניינים מקומיים 1036/02, החלטה מיום 26.11.2007.

ביום 30.6.2002 הוגש כנגד המערערים כתב אישום בגין עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רשיון בניגוד לסעיפים 4 ו  -14 לחוק רישוי עסקים , תשכ"ח - 1968.

במסגרת עסקת טיעון, ביום 18.4.2004, הורשעה המערערת 1 וכפועל יוצא מהרשעתה ניתן צו סגירה לעסק אשר נכנס לתוקפו ביום 1.4.2005.

ביום 30.3.2005 פנתה המערערת לבית משפט קמא ועתרה להארכת כניסתו של צו הסגירה לתוקף ובית המשפט דחה בקשתה וקבע כי הינו נעדר סמכות להורות על הארכת המועד כמבוקש.

כנגד המערערת ניתן בנוסף פסק דין לפינוי וסילוק יד משטח הטיילת הציבורית אשר הופקע ממנהל מקרקעי ישראל לצורכי ציבור על ידי עירית אילת.

פסק הדין קבע מפורשות כי המועד האחרון לפינוי המקרקעין הינו 1.9.2006 אף אם לא יוקצה למערערת שטח חלופי וכן נקבע כי המערערים לא ישמעו בשום טענה כנגד הפינוי לאחר מועד זה.

ביום 8.7.2007 החליטה מועצת עירית אילת כדלקמן:

"מועצת העיר כהחלטה, תומכת בפתיחה של המינילנד לתקופה של 18 חודש כפי שהיה עד לפני שנה, בכפוף כל דין (ההדגשה שלי - מ.ב.)".

בחוות דעת משפטית שהונחה על שולחנה של מועצת העיר טרם החלטה זו נכתב במפורש כי "המצב המשפטי נכון להיום אינו מאפשר למליאת העיר ליתן אישור להפעלת המינילנד בטיילת הצפונית" ובסופו של פרוטוקול ישיבת המועצה הובהר כי "בהתאם לאמור בחוות הדעת שהונחה על שולחן המועצה, החלטת מועצת העיר אינה בת תוקף חוקי ובטלה מעיקרה. מועצת העיר אינה ערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות שנתקבלו בגין כתב אישום שהוגש ואינה מוסמכת לתת ארכות בניגוד להחלטות שיפוטיות אלה".

להלן טענות המערערים :

טוענים המערערים כי מועצת העיר אילת התירה להם להפעיל את עסקם עד ליום 1.9.2006 ולמעשה יש לראות בכך רשיון עסק זמני אשר דינו כדין היתר זמני כמו גם החלטת מועצת העיר אשר התירה להם להמשיך ולהפעיל את עסקם במשך 18 חודשים נוספים.

טענתם העיקרית של המערערים הינה כי החלטת בית משפט קמא הרואה בצו הסגירה חזות הכל מוטעית ביסודה והיא חוטאת למטרתו של חוק רישוי עסקים וגורמת לפגיעה בלתי מידתית בחוק יסוד:חופש העיסוק.

מנגד טוענת המשיבה כי באם צו הסגירה בטל ומבוטל כטענת המערערים הרי שלא היה צורך בפניה לבית המשפט להארכת תוקפו של צו הסגירה.

עוד טוען ב"כ המשיבה כי צו סגירה מתבטל אך ורק באמצעות צו שיפוטי מאוחר יותר או עם הוצאת רשיון עסק על ידי רשות הרישוי. רשיון כזה לא ניתן למערערים ולא יכול היה להינתן באשר חוק רישוי עסקים מקנה סמכות זאת לראש הרשות או למי שהסמיכו לכך ולא למועצת  העיר.

וחשוב מכל - לטענת  ב"כ המשיבה, לבית משפט קמא אין כל סמכות לדחות כניסתו לתוקף של צו סגירה שהוציא תחת ידו באשר אין המדובר בעונש אלא בצו אשר הינו תוצאה של ההרשעה בדין, בית המשפט סיים מלאכתו עם מתן גזר הדין ואינו רשאי להיזקק לבקשה מעין זו.

הפן המשפטי :

בע"פ (י-ם) 413/79 שמעון כהן נגד מדינת ישראל נפסק:

"אף על פי כן, צדק השופט המלומד בהחלטתו מיום 25.9.1979 וזאת מהטעם שלאחר שסיים את מלאכתו במתן גזר הדין ביום 5.7.1978 היה " functus officio " ולא היה מוסמך לאחר מכן להיזקק לבקשה נוספת במסגרת אותו תיק. הלוא אם תאמר אחרת תהיה התוצאה שניתן יהיה לפנות לבית המשפט אחרי תקופה של שנים כדי לשנות גזרי-דין למיניהם. גישה כזאת נוגדת, לדעתי, את עקרון הסופיות של הכרעות בתי המשפט, ולא הובאה לפנינו אסמכתא חוקית לחריגה כזאת במסגרת החוק הנדון" .

בע"פ (ב"ש) 133/79 מדינת ישראל נ' חיים ממן נדון ערעורה של המשינה על הארכת תוקפו של צו לסגירת עסק שניתן על ידי בית משפט השלום.

ערעור המדינה התקבל ובית המשפט קבע כדלהלן: