השופט א' שיף [אב"ד]:
בפנינו ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום בקריות (כב' השופטת ר. לאופר-חסון) בת.פ. 2107/04, בו הוטלו על המערער 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי וכן פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים.
נגד המערער הוגש כתב אישום, בו יוחסו למערער שתי עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, שתי עבירות של נהיגה בזמן פסילה, שתי עבירות של נהיגת רכב ללא תעודת ביטוח בתוקף, שתי עבירות של שימוש במסמך מזוייף, שתי עבירות של התחזות כאדם אחר במטרה להונות, עבירה של אי החזקת הגה בשתי ידיים ועבירה של אי ציות לתמרור ב-37 (תמרור עצור).
כאן המקום לציין, כי המערער היה מעורב בעבר בתאונת דרכים קטלנית ובעקבות כך הורשע בשנת 1999 בעבירת הריגה בת.פ. 141/96. בגין עבירה זו נדון, בין השאר, ל-3 שנות מאסר והוטל עליו עונש מאסר בפועל למשך 3 שנים ורשיונו נפסל לתקופה של 18 שנה.
המערער הודה במיוחס לו בכתב האישום והורשע על סמך הודייתו. על פי עובדות כתב האישום, ב-3.11.04 המערער נהג ברכב ללא תעודת ביטוח בתוקף ובזמן פסילת רשיונו, עונש שהוטל עליו כאמור בת.פ. 141/96. בעת נהיגתו דיבר המערער במכשיר טלפון נייד, תוך שהוא מצמיד את הטלפון לאוזנו.
המערער התחזה כאדם אחר והציג לשוטר, אשר הורה לו לעצור, רשיון נהיגה מזויף על שם אדם אחר, הנושא את תמונתו של המערער, וזאת ביודעו שהרשיון מזוייף ובכוונה להונות ולהפריע לשוטר בעת מילוי תפקידו.
בנוסף, בעת חיפוש, נמצא ברכבו של המערער דו"ח תנועה, שהוצא על שמו של אדם הרשום ברשיון המזויף, בגין אי ציות לתמרור ב-37. מסתבר, כי גם בעת ביצוע עבירה זו נהג המערער בזמן פסילה וללא תעודת ביטוח בתוקף והציג לשוטר שעצר אותו רשיון נהיגה מזוייף.
בעניינו של המערער הוכן תסקיר שירות המבחן. עולה מהתסקיר כי המערער הינו בן 35, נשוי ואב לילדה בת שנה וחצי. המערער מתואר בתסקיר כאדם נורמטיבי עד למעורבותו באותה תאונת דרכים קטלנית. עוד עולה מהתסקיר, כי בעקבות התאונה נגרמו למערער חבלות קשות, נקבעה לו נכות בשיעור של 40% והוא סובל מפגיעה מוחית לאחר חבלת ראש ומהפרעה פוסט טראומטית והוא זקוק לטיפול תרופתי.
בשל האמור ובעטיה של העובדה שהמערער לא טופל נפשית בעבר, סבר שירות המבחן כי יש לאפשר למערער להשתלב בתהליך טיפולי והמליץ על העמדתו במבחן למשך שנה, וזאת בנוסף להטלת עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות.
ביהמ"ש קמא לא אימץ כאמור את המלצות שירות המבחן. ביהמ"ש עמד על חומרת העבירות המפורטות בכתב האישום ועל מסוכנותו של המערער לכלל המשתמשים בדרכים. ביהמ"ש ציין את החומרה שבהתנהגות המערער, אשר לא למד את הלקח, לאחר שגרם בנהיגתו הפושעת לקיפוח חיי אדם, התעלם מעונש הפסילה שהוטל עליו והמשיך לסכן חיי אדם, וזאת תוך שימוש ברשיון מזוייף. עוד ציין ביהמ"ש כי לחובתו של המערער 42 עבירות תעבורה וביניהן מספר לא מבוטל של עבירות שנעברו לאחר התאונה הקטלנית.
המערער סבור כי ביהמ"ש קמא, בגוזרו עליו עונש מאסר בפועל לתקופה כה ארוכה, סטה ממגמת הפסיקה, לפיה אין לגזור מאסר בפועל, ובמיוחד לתקופה כה ארוכה, על מי שעבר בפעם הראשונה עבירה של נהיגה בזמן פסילה, שבעקבותיה לא נגרם נזק לרכוש או לגוף.
עוד טוען המערער, כי טעה ביהמ"ש קמא בכך שדחה את המלצות שירות המבחן, ביחסו חומרה יתרה למעשים ולנסיבות.
כמו כן, לטענת המערער התבסס ביהמ"ש קמא בגזר דינו על טעות עובדתית שנבעה מקריאה לא נכונה של התסקיר. ביהמ"ש הסיק בטעות מהאמור בתסקיר כי המערער פעל להשגת רשיון מזויף עוד בהיותו בבית סוהר, כאשר ריצה עונש מאסר בגין עבירת ההריגה. בעובדה זו ראה ביהמ"ש קמא חומרה מיוחדת. לטענת המערער, אין להסיק מהאמור בתסקיר את המסקנה שהסיק ביהמ"ש. כל מה שאמור בתסקיר, שמתבסס בנקודה זו על דברי המערער, הוא כי המערער נעזר בהשגת רשיון נהיגה מזויף באדם שהכירו בבית הסוהר, ואשר פגש אותו לאחר שחרורו.
אליבא דהמערער, שגה ביהמ"ש קמא בכך שדחה את טענתו, אשר נתמכה ע"י שירות המבחן ולפיה הוא חצה קווים נורמטיביים בשל פגיעה נפשית בעקבות התאונה בשילוב עם היכרותו עם גורמים שליליים במהלך מאסרו.
כמו כן, טוען המערער כי שגה ביהמ"ש קמא בכך שלא נתן משקל לעובדה שהוא שהה ב"מעצר בית" במשך תקופה של חצי שנה.
לפיכך, סבור המערער כי מן הראוי להתערב בגזר הדין, באופן שיוטל עליו מאסר שירוצה בעבודות שירות, או, לחילופין, תקוצר תקופת המאסר בפועל.
ב"כ המשיבה הצהירה בפתח טיעוניה, כי אכן טעה ביהמ"ש קמא בהתייחסו לחומרא לכך שהמערער עשה להשגת הרשיון המזוייף עוד בהיותו כלוא בגין עבירת ההריגה. ב"כ המאשימה הסכימה כי הנושא אמנם עלה בשיחה בהיותו כלוא אך אז לא עשה כל מעשה בנדון. יחד עם זאת, לדעתה, אין מדובר בטעות מהותית.
ב"כ המאשימה ביקשה לדחות הערעור. לטענתה, המדובר בעבירות שהן "מכת מדינה" ויש ליחס חומרא רבה לעברו התעבורתי הכבד, להפרה הבוטה של פסיקת ביהמ"ש באמצעות זיוף רשיון נהיגה, ולנהיגתו הבלתי זהירה חרף מעורבותו הקודמת בעבירת הריגה. אליבא דהתביעה, המדובר בהתנהגות בלתי נסבלת המחייבת ענישה מחמירה, גם אם היא חורגת מרמת הענישה המקובלת.
ההכרעה בערעור: