א. בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בעכו (כב' השופט מ.אלטר) בת.פ. 1817/07.
המדינה הגישה בע.פ. 3225/08 ערעור על קולת העונש על גזר הדין של בית משפט קמא מיום 24.3.08 שלפיו נדון המערער למאסר על תנאי בן 12 חודשים לתקופה של 3 שנים, ונפסל מלהחזיק או לקבל רשיון נהיגה לתקופה של 30 חודשים.
המערער הגיש בתיק עפ"א 14/08, ערעור על הכרעת הדין מיום 17.3.08, שלפיה הורשע הנאשם בביצוע עבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים, ובביצוע של קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) של חוק העונשין, תשל"ז - 1977, וכן טוען המערער בערעורו גם כנגד גזר הדין מיום 24.3.08.
ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המערער הוא יליד שנת 1958. בכתב האישום שהוגש כנגד המערער ביום 3.5.07 נטען שבתאריך 19.4.07, קשר המערער קשר, באמצעות מכשירי טלפון סלולאריים, עם מאיר חקון לרכוש סמים מסוכנים, מאדם מסויים בשפרעם, בכמות שאינה לצריכה עצמית.
בשעות הערב של אותו תאריך, נהג המערער יחד עם מאיר חקון ברכב מקרית שמונה לשפרעם. בהגיע השניים לשפרעם, רכש המערער מאותו אדם, בעבורו ובעבור מאיר חקון, סם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 9.38 גרם נטו, וכן רכש המערער בעבור מאיר חקון, סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של 4 גרם ברוטו. כשנסע המערער ברכבו בחזרה לכיוון קרית שמונה, הוא נעצר על -ידי המשטרה.
כתב האישום שהוגש כנגד המערער מייחס לו עבירה של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים, וכן קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.
ג. בבית משפט קמא נשמעו ראיות שני הצדדים. בהכרעת הדין שניתנה ביום 17.3.08, קבע בית משפט קמא כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שכל כמות ההרואין שנתפסה ברכב היתה שייכת למערער, דהיינו, הוא החזיק ב- 9.38 גרם הרואין. עוד קבע בית משפט קמא בהכרעת הדין, שהנאשם החזיק בסם מסוג הרואין שלא לצריכתו העצמית ולפיכך הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, דהיינו, החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית וקשירת קשר לפשע.
בית משפט קמא קבע עוד בהכרעת הדין שאין להרשיע את המערער בגין רכישת הקוקאין (במשקל 4 גרם ברוטו) עבור מאיר חקון, זאת בשים לב, בין היתר, גם לכך שבכתב אישום שהגישה המדינה כנגד מאיר חקון בת.פ. 1816/07 של בית משפט השלום בעכו, טענה המדינה עצמה, שאת הקוקאין רכש מאיר חקון לבדו ולכן ביחס לפריט זה, המערער לא הורשע.
ד. בגזר הדין מיום 24.3.08, ציין כב' השופט מ. אלטר, שככל שהדבר נוגע לעבירה לפי סעיף 7(א)+(ג) רישא לפקודת הסמים הודה המערער בהחזקת חלק מהסם ביחד עם אחר, אך טען שהחזיק בו לצריכה עצמית.
ככל שהדבר נוגע לעבירה של קשירת קשר, לא היתה מחלוקת בין הצדדים על כך שקודם לנסיעתם של המערער והאחר לשפרעם לצורך רכישת הסמים, הם שוחחו ביניהם וסיכמו שיסעו לשפרעם כדי לקנות סמים.
כבוד השופט מ. אלטר הוסיף וציין, שעל יסוד העדויות שהובאו בפניו, הוא קבע בהכרעת הדין מיום 17.3.08, שהוכח מעבר לספק סביר שהמערער החזיק בסם מסוכן מסוג הרואין במשקל של 9.38 גרם ולא עלה בידי המערער להוכיח שהוא החזיק בסם לצריכתו העצמית, ולכן הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. (כאמור כבר לעיל צויין גם בהכרעת הדין, שאין מקום להרשיע את המערער ברכישת סם הקוקאין במשקל ברוטו של 4 גרם, הואיל ובכתב האישום שהוגש כנגד מאיר חקון, טענה המדינה במפורש שאת הקוקאין רכש מאיר חקון לבדו).
ה. לאחר שנתן דעתו על הטיעונים לעונש, הגיע בית משפט קמא למסקנה שלא יהא זה צודק להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל שמשמעותו שליחתו של המערער למאסר לתקופה של לפחות 4 שנים נוספות מעבר לתקופת המאסר שתוטל עליו בתיק הנוכחי.
הטעם לכך הוא שבחודש נובמבר 1987 נדון המערער למאסר עולם בת.פ. 301/86 של בית המשפט המחוזי בנצרת לאחר שהורשע בביצוע רצח. בתאריך 15.7.03 קצב כב' נשיא המדינה את עונשו של המערער ל- 24 שנות מאסר. בפועל ריצה המערער רק 16 שנות מאסר משום שוועדת השחרורים הורתה לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר, לאחר שסיים לרצות שני שלישים מתקופת המאסר. שחרורו של המערער על- תנאי נעשה לפי הוראות חוק לשחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן - "החוק").
את העבירות נשוא התיק הנוכחי, שבביצוען הורשע המערער, הוא עבר ב"תקופת התנאי" כהגדרתה בסעיף 13 לחוק. בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק, כאשר אסיר, ששוחרר על- תנאי מכח הוראות אותו חוק, מבצע עבירה נוספת בתקופת התנאי, יש לוועדת שחרורים סמכות לבטל את השחרור ולחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי, ואולם אם הוטל על אותו אסיר עונש מאסר בפועל בגין העבירה הנוספת אותה עבר בתקופת התנאי, על וועדת השחרורים לחייבו לשאת מאסר שאורכו לפחות כאורך מחצית תקופת התנאי.
ו. המשמעות לענייננו היא כדלקמן: תקופת התנאי של המערער היא 8 שנים, וזאת, הואיל והמערער ריצה רק 16 שנות מאסר מתוך 24 שנים.
אם יוטל על המערער בתיק הנוכחי עונש מאסר בפועל (ואפילו יום אחד) תהא ועדת השחרורים חייבת להורות על החזרתו של המערער לכלא לתקופה שלא תפחת מ- 4 שנים, ואם כך יקרה, משמעות הדבר היא שבגין העבירות בהן הורשע המערער בתיק שבבית משפט קמא, יהא עליו לרצות בכלא מאסר של קרוב ל- 5 שנים, דהיינו: 4 שנות מאסר כתוצאה מהפקעת מחצית תקופת התנאי, ועוד כ- 11 חודשים שבהם היה המערער במעצר עד מועד מתן גזר דינו בבית משפט קמא.
כותב כב' השופט מ. אלטר בגזר דינו שזהו, לדעתו, עונש כבד מדי בגין העבירות בהן הורשע המערער בתיק שהתנהל בבית משפט קמא, בעיקר בשים לב לעובדה שחברו של המערער לביצוע העבירות, נדון במסגרת הסדר טיעון רק ל-7 חודשי מאסר בפועל, ובשים לב לכך שלמרות עברו העשיר של המערער, זו הרשעתו השניה בלבד בעבירה לפי פקודת הסמים.
ז. עוד כותב כב' השופט מ. אלטר בגזר דינו שוועדת השחרורים רשאית להחליט, בתוקף סמכותה לפי סעיף 20 לחוק, האם לבטל את שחרורו של המערער על-תנאי ולחייבו לשאת את יתרת התקופה במאסר, במלואה או בחלקה.
לדעתו, יהא זה נכון וצודק להשאיר לוועדת השחרורים את שיקול הדעת להחליט הן באשר לביטול שחרורו של המערער והן באשר לאורך תקופת המאסר שיהא על המערער לשוב ולשאת עקב הפרת תנאי השחרור, ואין זה ראוי שבית משפט קמא יכבול את ידיה של הועדה בענין זה ויחייב אותה, על ידי הטלת עונש מאסר בפועל בתיק הנוכחי, להחזיר את המערער לכלא לתקופה שלא תפחת מ- 4 שנים.