בפני ערעור הן על ההרשעה בדין והן על גזר הדין.
המערער הורשע ביום 04.09.07 בבית משפט לתעבורה בעכו, (בפני כב' השופט מ. אלטר), (להלן,
"בימ"ש קמא") בתיק ת. ד. 10769/04.
המערער הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 38(3) וסעיף 39 א' לפקודת התעבורה (נ"ח), התשכ"א 1961, (להלן
"הפקודה"), נהיגה ברשלנות לפי סעיף 62 (2) בצירוף סעיף 38(2) וסעיף 38 (3) לפקודה, גרימת נזק, עבירה על תקנה 21(ב) (2) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961, (להלן "
התקנות") בצירוף סעיף 38(3) וסעיף 68 לפקודה וסטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40 (א) לתקנות בצירוף סעיף 38 (3) וסעיף 68 לפקודה.
המערער נידון לעונשים הבאים: 5000ש"ח קנס, שישולם בעשרה תשלומים, פסילה ממשית של רישיון הנהיגה למשך 24 חודשים, ממנה הופחתה הפסילה המנהלית של 60 ימים ופסילה על תנאי של 5 חודשים למשך 3 שנים.
המדובר באירוע שהתרחש ביום 15.4.04, בשעה 19:00, (להלן
"יום התאונה"). ביום התאונה נהג המערער ברכב פרטי ברח' הנפח בכרמיאל מכיוון מזרח למערב. המדובר בכביש דו - סטרי. המערער נהג ברכב בהיותו שיכור ובבדיקת דוגמא של דמו נמצא 105% מ"ג אלכוהול. המערער איבד שליטה וסטה לנתיב הנגדי וחסם דרכו של רכב שנסע בנתיב מולו וגרם להתנגשות, שכתוצאה ממנה נפגעו חמשה אנשים כשאחד מהם סבל מחבלה ממשית ובבדיקה נמצא שהוא סובל משבר בקלויקולה, עקב זאת אושפז בבית החולים עד ליום 12.5.04, כך נטען בכתב האישום.
המערער כפר ובית משפט קמא שמע את ראיות הצדדים.
המערער מפנה את ערעורו כנגד הכרעת הדין ובעיקר מתמקד בנקודה אחת שבה מלין על כך שבימ"ש קמא התיר למשיבה להשלים את סיכומיה באופן חד צדדי ומבלי לתת לו הזכות להשיב ולהוסיף על טענותיו שבעל פה. לחילופין טען המערער כי העונש שהושת עליו חמור הוא.
מתברר כי ביום 21.9.07 עתרה המשיבה להשלמת סיכומיה בבימ"ש קמא, שם טענה כי הבוחן העיד על אופן נטילת הדם מהמערער, כך שלא היה צורך בהבאת הרופא כעד מטעמה. המערער טוען כי היה במעשה זה "מקצה שיפורים" באופן חד צדדי.
כאמור המערער טוען כי בימ"ש קמא טעה באלה:
בהתירו למשיבה להשלים סיכומיה כאמור לעיל, טעה גם בקביעתו שההגנה לא טענה ביחס לתקינות הליך נטילת הדם או הליך בדיקתו, טעה עוד בהסתמכו על עדויות שמיעה בלתי קבילות כאמור במוצגים ת/2, ת/3 ו- ת/4. מכאן שלא הוכחה שרשרת המוצגים הנוגעת לבדיקת הדם ועקב כך המשיבה לא עמדה בחובותיה על פי דין, קרי, נטל ההוכחה.
על יסוד האמור לעיל ביקש המערער ביטול הכרעת הדין "שניתנה תוך קיפוח זכויות המערער, בהליך בלתי שוויוני, לדון או להעביר דיון למוטב ( כך במקור - כ.ס.) בית משפט קמא". מכאן שאין בפני עתירה לזיכוי המערער.
המערער בטיעונו בפני הדגיש את טענותיו ביחס לבקשה להשלמת סיכומי המשיבה וכאן "החטא הוא כפול", לטעמו, זאת כי הבקשה כללה גם את הסיכומים עצמם ואיש לא יערוב לנו, לגישתו, שהאמור בבקשה לא השפיע על בימ"ש קמא.
יצוין כי ברישא של הודעת הערעור ביקש המערער להשיג על חומרת העונש, אולם בסיפא של נימוקי הערעור הוא לא שב לנושא זה, זנח אותו ועתר לביטול פסק הדין בלבד. גם בטיעוניו בפני המערער וב"כ המשיבה לא התייחסו לנושא זה, חרף זאת אזדקק בהמשך, למען הזהירות גם אליו.
המשיבה סבורה כי דין הערעור להידחות משום שהיו בפני בימ"ש קמא ראיות למכביר, שמבססות את העובדות שנטענו בכתב האישום. הבוחן העיד על אופן נטילת הדם, המסמכים שהוגשו ייתרו העדת הרופא שביצע פעולת נטילת דגימת הדם, כך שגם שרשרת נטילת המוצג הוכחה כדבעי ומכאן שדין הערעור להידחות.
יודגש כי במהלך שמיעת הראיות הוגשו בהסכמת המערער המסמכים הבאים:
ת/3 שנושא את הכותרת "דרישה למסירת דם" המדובר בהצהרת הסכמה של הנבדק למסור דגימת דם, בענייננו מסמך זה מכיל הסכמת המערער למסור דגימת דם והוא אף חתום עליה, כך שמסירת דגימת הדם הוכחה במידה הדרושה במשפט פלילי.
ת/4 שנושא את הכותרת "טופס לנטילת דוגמת דם" טופס זה מפרט את תהליך נטילת דגימת הדם מהמערער. הבוחן מאיר רוט, מוסר בו כי הוא ליווה את המערער לבי"ח נהריה, שם נטלו ממנו את דגימת הדם. המסמך מפרט את אופן הנטילה וסוג החיטוי שנעשה למערער, חיטוי בפולידין. לאחר נטילת דגימת הדם, המבחנה פוקקה היטב ע"י אותו שוטר, מר רוט, הועברה על ידו למעבדה הטוקסיקולוגית. הדגימה נבדקה והבדיקה הראתה כי נמצאו בדמו של המערער 105% מ"ג אלכוהול - ראה ת1/ ו- ת/2. הבוחן רוט העיד בבימ"ש קמא. עורך המסמכים דר' גופר העיד, גם הוא, בבית המשפט ונחקר על ידי הסנגור. חקירת המומחה לא הביאה לשינוי המסקנות שבחוות הדעת ועדותו נותרה איתנה הן בהקשר לתהליך הבדיקה והן בהקשר לתוצאות ולמסקנותיו.
על אף שהמערער התמקד בערעור זה רק בנקודות שהובאו לעיל, אומר כי קראתי את פסק הדין של בימ"ש קמא שדש ודן בכל טענות המערער הן בשאלת אחריותו לאירוע התאונה והן בשאלת הנהיגה בשכרות, סקר את הראיות, בחן את טענות הצדדים והכריע בהן.
באשר לטענה כי המשיבה השלימה את הסיכומים בכתב מבלי לקבל את תגובת המערער ולהתיר לו להשיב לסיכומים אלו, אומר כי בימ"ש קמא לא נתן כל החלטה ולא התיר הגשת הבקשה, אף אם היא כללה טענה משפטית בלבד. המערער הזדרז והגיש תגובה ובקשה, שככל הנראה, הגיעה לשולחן בימ"ש קמא, לאחר מתן הכרעת הדין - ראו החלטת בימ"ש קמא בבקשה מיום 30.10.06 - (הכרעת הדין ניתנה ביום 16.10.06).