א. הערעור שבפנינו הוא על פסק דינו של בית-משפט השלום בעכו (כב' השופט וייליאם חאמד) מיום 17.5.07 בת.פ. 2317/06, לפיו נדחתה בקשתו של המערער לביטול הרשעתו, והוא נדון למאסר על תנאי של 9 חודשים, וכן לתשלום קנס בסך 18,000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו.
ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה:
לבית-משפט קמא הוגש כתב אישום כנגד המערער, יליד 1971, שעבד כמורה בבית הספר היסודי בחורפיש, וככזה הוא היה עובד מדינה ושימש כעובד ציבור.
נטען בכתב האישום שבמהלך שנת 2000 פנה המערער למוחמד ג'ית, שהציג עצמו כנציג אוניברסיטה מחו"ל בארץ, וסיכם עמו כי תמורת הסכום של 2,900 דולר ארה"ב, ירשום אותו ג'ית ללימודי תואר שני בייעוץ חינוכי באוניברסיטה במולדבה (ללימודי תואר שני) ויספק לו תעודת גמר ומסמכים של התואר השני.
בפועל, מעולם לא נרשם המערער ללימודים באוניברסיטה, לא למד בה, אינו רשום בה, ואינו זכאי לכל הטבה שהיא מן המדינה בגין התואר הפיקטיבי.
בהמשך לסיכום הנ"ל שבין המערער לבין ג'ית, מסר אותו ג'ית, מספר חודשים לאחר מכן, למערער, דיפלומה הנחזית להיות תעודת תואר שני ולפיה למד המערער כביכול באוניברסיטה תואר בייעוץ חינוכי, וכן מסר לידי המערער גיליון ציונים הנחזה להיות גיליון המשקף את הציונים שקיבל המערער ב-15 קורסים שונים אותם למד המערער, כביכול, בין השנים 2001-2000, ואשר במטלותיהם האקדמיות עמד כביכול (להלן: "המסמכים הכוזבים").
בגין המסמכים הכוזבים שילם המערער לג'ית את הסכום של 2,900 דולר ארה"ב.
ביום 19.8.01 הגיש המערער בקשה כוזבת להערכת התואר השני לגף להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל שליד משרד החינוך, שתפקידו להעריך תארים אקדמיים שהתקבלו מלימודים במוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל, בהשוואה לאלה הנהוגים בארץ, בכל הנוגע לדירוג השכר והטבות אחרות של עובדים בשירות המדינה.
לבקשתו זו צירף המערער את המסמכים הכוזבים, ויצר מצג שווא כלפי משרד החינוך לפיו למד, כביכול, באוניברסיטה שבמולדבה את התואר השני ועמד במטלות האקדמיות לפי המפורט בגליון הציונים שהוא, כאמור, מסמך מזוייף.
בנוסף, הגיש המערער יחד עם בקשתו הנ"ל, ולפי דרישת הגף להערכת תארים אקדמיים, תצהיר מיום 19.8.01 בו הצהיר בכזב כי למד באוניברסיטה את לימודי התואר השני בשיטת ההתכתבות, בעוד שהמציאות היא שהמערער לא למד דבר ולא עשה דבר באוניברסיטה, פרט לכך ששילם 2,900 דולר ארה"ב עבור המסמכים הכוזבים.
ברור הוא שהמערער איננו זכאי להטבה כלשהי מן המדינה בגין התואר השני. הגף להערכת תארים חשד בתקפותו של התואר, ולכן לא טופלה בקשתו של המערער והוא לא קיבל אישור בגין קבלת הטבות כספיות, כך שנסיונו של המערער לקבל כספים במרמה מן המדינה לא צלח.
המשיבה ייחסה למערער בכתב האישום שהוגש לבית-המשפט קמא עבירות של נסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות (סעיף 415 סיפא + סעיף 25 של חוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין")), וכן שבועת שקר לפי סעיף 239 של חוק העונשין וכמו כן גם עבירה של מרמה והפרת אמונים לפי סעיף 284 של חוק העונשין.
ג. בישיבת בית-משפט קמא מיום 2.11.06 הודה המערער בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, אך הסניגור ביקש שלא להרשיע את המערער ולהשתמש בסמכות שבסעיף 71א' לחוק העונשין, ולהטיל על המערער צו מבחן ללא הרשעה, לאור נסיבותיו האישיות של המערער.
ב"כ המשיבה התנגד לכך. בהכרעת הדין מאותו יום הרשיע בית-משפט קמא את המערער, לפי הודאתו, בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, אך במקביל הורה על הזמנת תסקיר שירות המבחן.
תסקיר זה, מיום 11.1.07, אכן הונח בפני בית-משפט קמא ובו צויין כי המדובר בעבירה חמורה, במיוחד הואיל והמערער הוא איש חינוך, אך לאור התרשמות שירות המבחן מכנותו של המערער ומיכולתו לבדוק עם עצמו את מאפייני אישיותו שהכשילו אותו וגרמו לביצוע העבירה, סבור שירות המבחן שדי בכך שהמערער לא יורשע וכי יוטל עליו צו שירות לתועלת הציבור והוא יחוייב בביצוע 400 שעות של"צ. שירות המבחן ציין כי מדובר במי שתיפקד באופן נורמטיבי והרשעה בדין עלולה לפגוע בו קשות ולגרום לפיטוריו ממשרד החינוך.
ד. בתאריך 8.3.07 טענו באי כוחם של שני הצדדים בפני בית-משפט קמא. הסניגור ציין בין היתר שהמערער בעל תואר בהוראה ועובד כמורה למעלה מ-14 שנה, וכן הניח הסניגור שורה של מכתבי המלצה שניתנו למערער בפני בית-משפט קמא והוסיף שכל עולמו של המערער זו ההוראה, והשעייתו מתפקידו (שהחלה כמחצית השנה לפני הטיעון מיום 8.3.07) מהווה פגיעה קשה.
הרשעתו של המערער משמעותה פגיעה חמורה בו לכל חייו והיא תחטיא את מטרת השיקום.
עוד הוסיף הסניגור שמדובר באיש משפחה, אב ל-3 ילדים, מפרנס יחיד בביתו. לפיכך ביקש הסניגור כי בית-המשפט יבטל את הרשעתו של המערער.
ה. בגזר הדין מיום 17.5.07 ציין בית-משפט קמא, בהתאם להלכת תמר כתב נ' מדינת ישראל (ע"פ 2083/96, פ"ד נב(3) 337), שכלל הוא בפלילים כי משהוכחה אשמתו של נאשם, ירשיענו בית-המשפט בדין, ורק בהתקיים נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת, ייטה בית-המשפט להימנע מהרשעתו של נאשם.