פתח - דבר
1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 10.1.08, בתיק תד 2475/03 - במסגרתו הורשע המערער, לאחר שנוהלו הוכחות בעניינו, בביצוען של העבירות הבאות:
רשלנות - עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן:
"פקודת התעבורה" או
"הפקודה");
אי שמירת מרחק - עבירה בניגוד לתקנה 49(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן:
"תקנות התעבורה" או
"התקנות");
נזק - עבירה בניגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות;
חבלה של ממש - עבירה לפי סעיף 38(3) לפקודת התעבורה ו
שכרות - עבירה לפי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 39(א) לפקודת התעבורה.
בית משפט קמא השית על המערער העונשים הבאים: 5 שנות פסילה בפועל; 5 חודשי מאסר על תנאי, אשר לא ירוצו אלא אם תוך 3 שנים מיום מתן גזר הדין ינהג המערער בזמן פסילה או בזמן שכרות, וכן קנס בסך של 5,000ש"ח או 5 חודשי מאסר תמורתו.
פרטי האישום בעניינו של המערער
2. ביום 18.11.02 בסמוך לשעה 16:50, כמתואר בכתב האישום, נהג המערער מכונית מסחרית מסוג "מאזדה" ונסע בכביש מספר 1 בירושלים, מכיוון מצפה יריחו לכיוון בית שמש בעקבותיה של מכונית מסוג "פיאט אונו", נהוגה בידי דפנה זגורי (להלן:
"המתלוננת"). בהגיעו בסמוך לצומת מחנה ישי, נהג המערער ברשלנות כאשר פגע בחזית רכבו בחלקו האחורי של רכבה של המתלוננת, אשר הייתה לפניו כאמור. רשלנותו באה לידי ביטוי בכך שלא שמר מרחק מן המתלוננת וגרם בזאת לתאונת דרכים - בעטיה נחבלה המתלוננת חבלות של ממש קשות מאוד (שברים מרובים באגן, שברים בצלעות, שבר אצטובולום מרוסק דו"צ; שבר סרקום ללא תזוז דו"צ; שבועיים אשפוז בטיפול נמרץ; חודש אשפוז במחלקה אורטופדית וכן המשך שיקום ואיסור דריכה על שתי הרגליים משך חודשיים נוספים) וכלי הרכב המעורבים ניזוקו. בנסיבות אלה נהג גם המערער בעודו שיכור וכשבדמו ריכוז אלכוהול של 155 מיליגרם לכל 100 מ"ל.
הכרעת דינו של בית משפט קמא
3. בפתח הכרעת דינו נדרש בית משפט קמא לטענתו של המערער בדבר "הגנה מן הצדק" בשל שיהוי ההליך. התאונה ארעה, כשם שצוין בהכרעת הדין, בחודש ספטמבר 2002 (אם כי בכתב האישום צוין שהתאונה התרחשה בחודש נובמבר 2002), כתב האישום נגד המערער הוגש ביום 27.5.03 ואילו הדיון בעניינו התקיים 4 שנים מאוחר יותר. ב"כ המערער טען אז, כי קיום ההליך בחלוף פרק זמן שכזה מהווה פגיעה של ממש ביכולתו של המערער לנהל הגנתו כראוי. בית משפט קמא דחה טענתו זו של המערער כבר בשלביו המקדמיים של ההליך בהבהירו, כי ההליך התמשך בשל העובדה שהנאשם לא נמצא ולא ניתן היה להשיגו בכתובות שמסר ובמספרי הטלפון, אשר מסר לתביעה. עוד הבהיר בית משפט קמא, כי טענת "הגנה מן הצדק" תתקבל אך בהינתן נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן - נסיבות אשר לא הוצגו בעניינו של המערער. אשר על כן קבע בית משפט קמא, כי אין כל הצדקה, בנסיבות המקרה הנדון, לחריגה מתקופת ההתיישנות הקבועה בחוק.
4. בהמשך דבריו נדרש בית משפט קמא להודעתו של המערער במשטרה. ב"כ המערער טען אז, כי יש לפסול הודעתו של מרשו משום שנגבתה בניגוד לסעיף 2 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב - 2002 (להלן:
"חוק חקירת חשודים"). הרי המערער, לטענת בא-כוחו, עלה ארצה 3 שנים בלבד עובר לאירוע התאונה ושפתו הנה רוסית. הודעתו, לעומת זאת, נגבתה במשטרה בשפה העברית. בנסיבות אלה, לדברי ב"כ המערער, קיים חשש אמיתי כי דבריו של המערער לא הובנו כהלכה. בית משפט קמא דחה הטענה בהסבירו, כי אין בגביית הודעה שלא בשפתו של נאשם כדי לפסול ההודעה בהכרח, אלא יש בדבר משום פגם העלול להשפיע על משקלה של ההודעה. בית המשפט התרשם, כי המערער מבין עברית "היטב היטב", הגם שנעזר במהלך המשפט במתורגמנית לשפה הרוסית, וכן נסמך בית המשפט על עדותו של אלי מזרחי, בוחן התנועה במקום (להלן:
"בוחן התנועה"), כי המערער שלט בשפה העברית ביום התאונה, שכן כבר אז נגבתה ממנו הודעה בשפה העברית ולאו בשפה הרוסית. משנחה דעתו של בית המשפט, כי המערער הבין עברית די הצורך, דחה בית המשפט דרישתו של ב"כ המערער לפסול ההודעה. על כל פנים, כך הבהיר בית המשפט, אף אילו ניתן להודעתו של המערער משקל אפסי, לא היה בדבר כדי לשנות תוצאותיו של המשפט.
5. בשלב זה תאר בית משפט קמא גרסאותיהם של הצדדים לאירועים נשוא כתב האישום.
המשיבה גרסה, כי האחריות לאירועי כתב האישום, כמתואר לעיל, רובצת לפתחו של המערער, אשר פגע באחורי מכוניתה של המתלוננת.
המערער טען, בניגוד לגרסתה של המשיבה, כי יצא ממקום עבודתו באותו היום מכיוון מישור אדומים והגיע לצומת מחנה ישי. בצומת האמור נסע המערער בנתיב הימני, אשר המשך הנסיעה בו ישר. בנתיב המרכזי נסעה המתלוננת בעוד בנתיב השמאלי, הפונה לכיוון מעלה אדומים, נסעה משאית אשר החלה פנייתה שמאלה לכיוון מעלה אדומים. במהלך פנייתה, נכנסה המשאית לנתיב נסיעתה של המתלוננת כך שהמתלוננת סטתה לנתיב הימני, בו נסע כאמור המערער. המערער ניסה לבלום רכבו אך לא הספיק לעשות כן והתנגש ברכבה של המתלוננת. בנסיבות אלה, לטענת המערער, אין רובצת האשמה להשתלשלות האירועים, לפתחו.
6. בית משפט קמא אימץ
גרסתה של המשיבה כגרסה הנכונה בהסתמך על עדותו של בוחן התנועה, אשר אסף הממצאים במקום האירוע ובמועדו. בוחן התנועה ציין בדו"ח (ת/7) מטעמו, כי המערער התנגש בחזית רכבו באחורי רכבה של המתלוננת. מעוצמת ההתנגשות, הועף רכבה של המתלוננת שמאלה, עלה על אי תנועה בנוי במרכז הכביש, הפיל תמרור המוצב במרכז אי התנועה ונעצר כשחציו על אי התנועה וחציו על נתיב ההאצה. מן הממצאים במקום עולה, כך ציין בוחן התנועה, כי התאונה נגרמה באשמתו של המערער אשר לא שמר על מרווח בין כלי הרכב. המתלוננת לא יכולה הייתה לשפוך אור על המתרחש, כשם שהסבירה בעדותה בבית המשפט, מאחר שאיבדה הכרתה מרגע התאונה והתעוררה אך בחלוף חודש ימים. כל שיכולה הייתה המתלוננת לומר הוא, כי עשתה דרכה, כהרגלה מדי יום, ממקום עבודתה שבמישור אדומים לביתה שבמעלה אדומים.
7. בית המשפט דחה
טענותיו של המערער להשתלשלות האירועים בהבהירו, כי המערער הציג במקום התאונה שתי גרסאות שונות. תחילה טען, כי נסע מכיוון יריחו לכיוון בית שמש כאשר לפתע הגיח רכבה של המתלוננת במהירות, מכיוון מעלה אדומים, ופנה שמאלה מן הנתיב הימני לכיוון ירושלים. כאשר הבחין המערער ברכבה של המתלוננת, ניסה לבלום רכבו שלו אך לא הספיק לעשות כן והתנגש ברכבה של המתלוננת. בהמשך טען, כי אינו בטוח שהמתלוננת פנתה מכיוון מעלה אדומים כאמור וכי ייתכן שנסעה לפניו מכיוון מישור אדומים. על כל פנים, ראה את המתלוננת במרכז הצומת. אז תיקן המערער גרסתו שוב וציין, כאמור דלעיל, כי המתלוננת ביקשה להימלט למעשה ממשאית קטנה שנכנסה לנתיב נסיעתה המרכזי, תוך שנכנסה לנתיב הימני - נתיב נסיעתו של המערער. אז התנגש המערער בחזית רכבו באחורי רכבה של המתלוננת.
ב"כ המערער נימק פשר השינוי בגרסאותיו של מרשו בטענה שלא הבין השפה העברית ושבוחן התנועה לא הבין דבריו של מרשו. בית המשפט דחה טענה זו מן הטעם שמדובר בשתי גרסאות שונות בתכלית ולאור דבריו של המערער, בטרם הציג גרסתו הסופית, כלהלן:
"אני רוצה לתקן ולומר לך את האמת מה שקרה" (עמ' 2, ש' 1). בוחן התנועה דחה גרסתו האחרונה של המערער בהבהירו, כי זו אינה מתיישבת עם ממצאי השטח. בוחן התנועה הסביר, כי אילו סטה רכבה של המתלוננת ימינה, כטענתו של המערער, אזי היה עף לצד ימין ולאו לצד שמאל וכן לא היה ברכב סימן דחיפה כזה שנמצא בו במהלך בדיקתו. בוחן התנועה הדגיש, כי גרסתו של המערער אינה הגיונית בהתבסס על נקודת ההתנגדות, הזוית, מיקומם של כלי הרכב המעורבים וכיו"ב.
אשר על כן דחה בית משפט קמא גרסתו המתוקנת של המערער וקבע, בהתבסס על ממצאיו של בוחן התנועה ועדויות הצדדים, כי המערער נסע מאחורי רכבה של המתלוננת, לא שמר מרחק כנדרש והתנגש באחורי רכבה בעוצמה רבה. כתוצאה מכך, התהפך רכבה של המתלוננת, שני הרכבים ניזוקו קשות וכן נגרמו למתלוננת חבלות קשות.
8. בתום הכרעת דינו נדרש בית משפט קמא לשאלה, האם נהג המערער בשכרות. בית המשפט ציין, כי בבדיקת דם שנערכה למערער נמצא ריכוז אלכוהול בשיעור של 155 מיליגרם לכל 100 מ"ל, היינו: פי שלושה מן הכמות המותרת בחוק. בית המשפט דחה דרישתו של ב"כ המערער לבטל בדיקת הדם שנעשתה לו מפאת עריכתה בניגוד לנהלים וכן דחה דרישתו לתעלם מבדיקת המאפיינים שנערכה למרשו בטענה שלא הבין את אשר נאמר לו. בית המשפט הסביר, לעניין זה, כי טענותיו של ב"כ המערער בדבר אי הבנת השפה העברית כבר נדחו בהסבר מנומק (ראו לעיל) ואף ציין, כי ישנם ממצאים עובדתיים, המעידים על שכרותו של המערער ללא תלות ביכולתו להבין השפה. כך למשל הפנה בית המשפט להתנהגותו הרדומה של המערער, לעובדה שנדף ממנו ריח אלכוהול חזק ולעובדה שדיבר לעצמו במהלך נסיעתו לבית החולים בלא שנשאל דבר. בית המשפט הסביר גם, כי די בבדיקת המאפיינים האמורה לשם הרשעתו של המערער בעבירה של נהיגה בשכרות, ללא כל צורך בבדיקת הדם שהרי הלכה ידועה היא, כי בדיקה מדעית אינה מדד יחידי להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות. עוד ציין בית המשפט, כי המערער הודה ששתה אלכוהול בטרם נהג. ברי, כי יש לקבוע דבר שכרותו של המערער על סמך התנהגותו בשעת התאונה ולאחריה וכן בהתבסס על ממצאיה של בדיקת הדם "שאחריה אין ולא כלום" (עמ' 7 להכרעת הדין, ש' 12-13).
9. על יסוד האמור, הורשע המערער במיוחס לו בכתב האישום (ראו פירוט לעיל).
גזר דינו של בית משפט קמא
10. בגזר דינו הסביר בית המשפט, כי אדם הנוהג בשכרות וגורם לתאונת דרכים, יישלח ככלל לריצוי עונש מאסר בפועל. הענישה הנה אינדיבידואלית כמובן, בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, אך אין מנוס ככלל, בנסיבות כאמור, מהטלתו של עונש מרתיע. בנסיבות המקרה הנדון, גרם המערער לתאונת דרכים - בעטיה נחבלה המתלוננת חבלות קשות, סבלה שברים מרובים ואושפזה לתקופות לא מבוטלות במחלקת טיפול נמרץ, במחלקה האורטופדית וכיו"ב. חרף האמור לא נשלח המערער לריצוי עונש מאסר בפועל משני טעמים עיקריים:
האחד, התאונה ארעה בשנת 2002 בעוד גזר הדין בעניינו של המערער ניתן בשנת 2008, בחלוף למעלה מחמש שנים. פרק הזמן הארוך כאמור לא חלף באשמתו של המערער בלבד;
האחר, המערער הנו נהג מקצועי, אשר עלה לישראל בשנת 1999 ונוהג כבר למעלה מ-8 שנים מדי יום ביומו. המערער לא קיבל כל דו"ח תנועה בפרק הזמן האמור.
על כן, בחר בית משפט קמא שלא למצות הדין עם המערער אך הורה על השתת עונש מרתיע לאור תוצאותיה החמורות של התאונה. משכך נידון המערער כאמור, ל-5 שנות פסילה בפועל, 5 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וכן קנס כספי בשיעור של 5,000ש"ח.
טענות המערער לערעורו