פתח - דבר
1. לפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 25.11.07, בתיק ת 12962/07 - במסגרתו הורשע המערער בעבירה של אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים החצייה במעבר חצייה, וזאת בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן:
"תקנות התעבורה").
בית משפט קמא השית על המערער 4 חודשי פסילה בפועל תוך שהפעיל, בחופף להם, חודשיים מאסר על תנאי, אשר נגזרו על המערער עקב הרשעתו בעבירה קודמת. בית המשפט הורה על קיזוזה של פסילה מנהלית בת חודש ימים, כך שבפועל, הועמד עונש הפסילה של המערער על שלושה חודשים. נוסף לאמור השית בית משפט קמא על המערער קנס כספי בסך של 1,000ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו.
פרטי האישום
2. בכתב האישום בעניינו של המערער צוין, כי ביום 18.7.07, נהג המערער רכבו, לבדו, מכיוון רח' הרב קוק אל עבר רח' יפו. המערער פנה ימינה לכיוון רח' יפו כאשר רס"ל שירז ביטון, שוטרת התנועה (להלן:
"השוטרת") אשר זימנה המערער לדין וערכה כתב האישום, עמדה ברח' יפו 44. שוטרת התנועה שמרה, כשם שתיארה בדו"ח, על קשר עין רצוף עם המערער וראתה אותו מגיע ברכבו למעבר חצייה ברור, תקין ו"בולט לחלוטין" כלשונה, כאשר לרוחבו שמונה פסי חצייה. אותה העת עבר במעבר החצייה מר בני עדן, כשהוא לבוש ג'ינס כחול וחולצה כהה כחולה (להלן:
"הולך הרגל"). בהגיע הולך הרגל לפס החצייה הרביעי, חלף המערער ברכבו על פניו והמשיך בנסיעה ימינה בלא שנתן להולך הרגל אפשרות להשלים החצייה בבטחה, תוך קרבה מסוכנת להולך הרגל, וכל זאת - בניגוד לתקנה 67(א) לתקנות התעבורה, כאמור.
3. במזכר שנערך על ידי השוטרת, ביום עריכתו של כתב האישום האמור וביום ביצועה של העבירה כנטען, חזרה השוטרת וציינה, כי המערער הגיע ברכבו והמשיך בנסיעה רצופה, כאשר הולך הרגל, אשר חצה הכביש מימין לשמאל צעק
"תעצור, אתה לא נורמאלי, אני במעבר חצייה". השוטרת ציינה במזכר, כי שמעה הצעקות וראתה את המערער, אשר נהג לבדו ברכב וכשראשו הופנה שמאלה, נעצר. הולך הרגל, אשר היה סהרורי ועצבני מאוד, נעצר אף הוא. השוטרת ציינה, בהמשך לאמור, כי הולך הרגל קפץ אחורנית ורץ במהירות אחורה בשל נסיעתו של המערער. בטרם חתמה על המזכר ציינה השוטרת, כי מעבר החצייה היה תקין, היו בו שמונה פסי חצייה והוא נבדק על ידה, באותו היום, בטרם החלה באכיפה.
הכרעת דינו של בית משפט קמא
4. בית משפט קמא פתח הכרעת דינו בעדותו של הולך הרגל. הלה ציין מפורשות, כי המערער חצה את מעבר החצייה במוניתו שעה שהוא עצמו חצה במעבר החצייה האמור, ובית המשפט בחר לאמץ גרסתו. בית המשפט לא התעלם מהופעתו של הולך הרגל והיה ער לעובדה
"שמדובר בעד ססגוני" כלשונו,
"שהגיע לבית המשפט עם משקפי שמש וכובע, ואף הצהיר כי חשש להעיד, וכי כעת יתחמק מכך בעתיד" (עמ' 17, ש' 3-5). חרף האמור, קבע בית המשפט, כי יש לקבל עדותו של הולך הרגל וכי אינו סבור שהולך הרגל המציא4. בפרט אמורים הדברים אל נוכח העובדה, שגרסתו של הולך הרגל גובתה בעדותם של השוטרים במקום, אשר חזו בדבר.
5. אל מול גרסתה האמורה של המשיבה הציג בית משפט קמא גרסתה של ההגנה, ובבסיסה הטענה המרכזית, כי הולך הרגל התהלך במדרכה וחצה הכביש בעודו מפנה תשומת ליבו לשוטרים שהיו במקום, ולאו למעבר החצייה, כמתבקש. על כן, לא שת הולך הרגל ליבו לעובדת ירידתו מן המדרכה אל הכביש, כאשר רכבו של המערער כבר במעבר החצייה. עוד ציינו העדים מטעמה של ההגנה, כי השוטרים, אשר נכחו אותה השעה במקום, לא היו עדים לביצוע העבירה כדבריהם, אלא שמעו צעקותיו של הולך הרגל וקיבלו דבריו בנדון ללא עוררין.
6. בית משפט קמא אימץ גרסתה של התביעה, לאחר ששמע העדים מטעמה (הולך הרגל ושני השוטרים) והתרשם מהופעתם בפניו. בית המשפט היה ער לגיבוי גרסתו של המערער בעדים מטעמו אך ציין, כי הללו אינם אובייקטיביים לגמרי.
אשר על כן, ולאחר שבחן הגרסאות הנוגדות, ראה בית משפט קמא אל נכון להעדיף גרסתה של המשיבה ולהרשיע המערער בקובעו, כי לא נתן הזכות להולך הרגל (בין משום שהביט שמאלה לבחון מצב התנועה ובין מכל סיבה אחרת).
טענותיו של המערער
7. לטענת ב"כ המערער, שגה בית משפט קמא בקובעו, כי יש להעדיף גרסתה של המשיבה כגרסה האמינה עליו, שהרי בחינת עדויותיהם של שלושת העדים מטעמה והקבלתן להודעתם במשטרה מגלה סתירות רבות, הן בגרסתו של כל אחד כשלעצמו והן בגרסאותיהם של השלושה, בינן לבין עצמן. כך למשל טען הולך הרגל, כי הספיק לחצות מעבר החצייה מרחק של שני צעדים בלבד בעוד השוטרים, אשר היו עדים לביצוע העבירה לכאורה, ציינו, כי הולך הרגל עבר מחציתו של מעבר החצייה. אם אכן תתקבל עדותו של הולך הרגל, כי התהלך מרחק של שני צעדים בלבד, אזי יש להסיק, כי הולך הרגל בחר לרדת מן המדרכה לכביש כאשר המערער נסע נסיעה שוטפת בכביש - בו המהירות המותרת הנה 50 קמ"ש, וכאשר היה כבר במעבר החצייה עוד בטרם נכנס הולך הרגל; ב"כ המערער הפנה גם למזכר, אשר ערכה השוטרת - במסגרתו ציינה, כי הולך הרגל קפץ אחורנית וברח במהירות ממעבר החצייה, בעוד הולך הרגל לא ציין זאת כלל.
8. ב"כ המערער ביקש לקעקע אמונו של בית המשפט בעדותו של הולך הרגל. תחילה הדגיש, כי צעקותיו של הולך הרגל והתנהגותו המוזרה גרמו לשוטרים להאמין, שהמערער קיפח זכותו של הולך הרגל, בעוד לא כן היה. הרי בפועל, לא ראו השוטרים את הולך הרגל בטרם הגיע למעבר החצייה וכן לא היו בקשר עין עם המערער בטרם הגיע אף הוא למקום. דומה, שבשל המהומה שהקים הולך הרגל במקום, בחרו השוטרים להאשים המערער בעבירה, המחייבת בזימונו לדין, תחת עבירה של ברירת משפט.
עוד הזכיר ב"כ המערער, כי הולך הרגל הגיע לבית המשפט בהופעה מוזרה (עם משקפי שמש וכובע) מחשש, שהמערער יהרגו. במצב דברים זה, שגה בית משפט קמא עת הרשיע המערער תוך שדחה גרסתם של העדים מטעמו ואימץ גרסתו של הולך הרגל דווקא, חרף התנהגותו המוזרה.
9. אשר על כן, ביקש ב"כ המערער לזכות המערער או לחלופין, לבטל פסק הדין ולהחזירו לבית משפט קמא, לדיון מחדש, בפני מותב אחר. לחילופין טען ב"כ המערער לעניין גזר הדין, בציינו, כי שגה בית משפט קמא עת השית על המערער עונש פסילה כה ממושך, אל נוכח נסיבותיו האישיות. המערער עובד לפרנסת משפחתו, המונה 7 נפשות, כנהג מונית, ורישיונו חיוני ביותר, כמובן, לביצוע עבודתו.
תגובת המשיבה
10. ב"כ המשיבה ביקש לדחות הערעור בהיעדר עילה להתערבות בממצאי המהימנות, אשר קבע בית משפט קמא. ב"כ המשיבה לא חלק על עובדת קיומן של סתירות אילו ואחרות בין העדויות, אך הדגיש הצורך להידרש, במצב דברים שכזה, לממצאי המהימנות, אשר קבע בית משפט קמא. ב"כ המשיבה הוסיף, כי עדותם של השוטרים הייתה בוטחת ומשציינו שניהם, כי ראו את הולך הרגל חוצה את מעבר החצייה, אין מקום לספק בגרסתה של התביעה - הנתמכת, בין היתר, בגרסתו של הולך הרגל, חרף היותו "ססגוני", כלשונו של בית משפט קמא. אשר על כן, יש לדחות הערעור על הכרעת דינו של בית משפט קמא.
בהתייחס לגזר דינו של המערער, כשם שהושת עליו בבית משפט קמא, ציין ב"כ המשיבה, כי אין המדובר בעונש כבד. העבירה, אשר בוצעה על ידי המערער, הנה עבירה חמורה מאוד ואילו הסתיים האירוע בדריסה, ייתכן שהיה מתנהל הליך פלילי בשל עבירה של הריגה. על כן, תרופה מקדימה ראויה לעבירה שכזו מצויה בדמותה של פסילה.
דיון
11. בית משפט קמא נדרש למעשה לבחון גרסאותיהם הנוגדות של הצדדים להליך. מטעמה של המשיבה, כשם שהובהר, העידו השוטרים, אשר היו במקום בשעת ביצוע מעשה העבירה כנטען וחזו בביצועה של העבירה. הולך הרגל, אשר נתקל במוניתו של המערער, עת עבר במעבר החצייה, נדרש אף הוא להעיד ומסר גרסתו בנדון בבית המשפט. עדיה של המשיבה טענו ככלל, כי המערער נכנס במוניתו למעבר החצייה, בלא שנתן זכות קדימה כמתחייב, להולך הרגל. מנגד העידו המערער ושניים מחבריו לעבודה, אשר היו במקום אותה השעה וצפו במתרחש, לטענתם. המערער טען, כי נכנס למעבר החצייה באין הולכי רגל במקום וחבריו גיבו טענתו תוך שהוסיפו, כי השוטרת, אשר ערכה כתב האישום הייתה עסוקה ברישומו של דו"ח לאחר, כך שלא ראתה מעשה העבירה הנטען בפועל.