מהות הערעור
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כבוד
השופט ד' מינץ) בת"פ 4423/05. ביום 4.7.07 הורשע המערער בעבירות רכוש שונות, שפורטו בששת האישומים שבכתב האישום, ובכללן: החזקת שטר כסף מזויף לפי סעיף 462(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין); הנפקת שטר כסף מזויף לפי סעיף 462(1) לחוק; ניסיון להנפקת שטר כסף מזויף לפי סעיף 462(1) בצירוף סעיף 25 לחוק; קבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק; ניסיון לקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 בצירוף סעיף 25 לחוק; כניסה לבניין במטרה לבצע גניבה לפי סעיף 406(א) לחוק; גניבה לפי סעיף 384 לחוק, והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק. ביום 3.1.08 גזר בית המשפט על המערער 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי המעצר, שבהן שהה במעצר מלא; 9 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירת רכוש שהיא פשע, או כל עבירת הונאה מרמה או זיוף; 3 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, בגין כל עבירת רכוש שאינה פשע; וקנס בסך 7500 ש"ח. כן חייב בית המשפט את המערער לשלם פיצויים בסך 500 ש"ח לבית הכנסת "מגן אברהם" שבשכונת נווה יעקוב (להלן - בית הכנסת), וכן למקווה ברחוב אחינועם בירושלים (להלן - המקווה). עוד קבע בית המשפט כי המערער ירצה את תקופת המאסר שהושתה עליו במסגרת התיק הנוכחי במצטבר לכל עונש אחר שהוטל עליו זה מכבר.
כתב האישום, תשובת המערער לאישומים והכרעתו של בית המשפט השלום.
2. העובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן מתארות שורה של עבירות רכוש, שבוצעו בין השנים 2003-2005. באישום הראשון יוחסה למערער עבירה של ניסיון להונות חברת ביטוח תוך ביום תאונת דרכים, בעזרת חברו יאיר שריקי (להלן -
שריקי). באישומים השני, השלישי והשישי יוחסו למערער החזקה ושימוש בשטרות כסף מזויפים, כאשר העבירה שבאישום השני בוצעה בצוותא עם שריקי והעבירה שבאישום השישי בוצעה בצוותא עם אליעזר בן טוב (להלן -
בן-טוב). באישום הרביעי יוחסה למערער ולשריקי כניסה למקווה במטרה לפרוץ קופת צדקה. באישום החמישי הואשם המערער בעבירות של כניסה לבניין בכוונה לבצע גניבה, גניבה והדחה בחקירה.
בתשובתו לכתב האישום הודה המערער באישומים הראשון והרביעי. אשר לאישומים השני, השלישי והשישי, המערער הודה כי השטרות שנמצאו אצלו היו מזויפים, אך טען כי לא ידע שהיו מזויפים. באישום החמישי כפר המערער.
הליך ההוכחות שהתנהל בבית המשפט קמא התמקד אפוא בעבירות שנכללו באישומים שהמערער כפר בהם, או בחלקם. בסופו של משפט הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו והושתו עליו העונשים המצוינים לעיל.
הערעור ותיקונו
3. הערעור, שהוגש באמצעות עורכת הדין טליה רם מטעם הסניגוריה הציבורית, הופנה תחילה נגד הרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו באישום מספר 5 בלבד, וכן נגד חומרת העונש. ואולם, ביום 11.3.08, לאחר שכבר התקיים הדיון בערעור ויומיים לפני המועד שנקבע למתן פסק הדין, שכבר נכתב על-ידינו והיה מוכן לשימוע, ביקש המערער מבית המשפט להתיר לו לתקן את נימוקי ערעורו באופן שיתאפשר לו לטעון אף כנגד הרשעתו בעבירות שנכללו באישומים 3,2 ו-6. לפיכך, ביום 13.3.08, לא נתנו את פסק הדין בערעור אלא שמענו את בקשת המערער לתיקון הערעור. בתום הדיון, ולאור הסכמת המשיבה, נעתרנו לבקשת התיקון. בעקבות זאת, הגיש המערער נימוקי ערעור מתוקנים, בהתייחס לאישומים 6,3,2 וכן לחומרת העונש, שהמשיבה השיבה עליהם בעיקרי טיעון מטעמה (בהתאם להחלטתינו). לאחר כל אלה התקיים הדיון בערעור המתוקן.
לאור ההשתלשלות האמורה, הדיון בפסק דין זה ייערך לפי סדר הגשת שני חלקי הערעור. תחילה נדון בערעור המקורי, שעניינו באישום החמישי, ולאחר מכן בערעור המתוקן, שעניינו באישומים 3,2 ו-6. נציין, כי אין כל זיקה עניינית בין שתי קבוצות האישומים הללו.
האישום מס' 5
4. באישום זה נטען כי ביום 4.11.04, בשעה שאינה ידועה במדויק, נכנס המערער לבית הכנסת בכוונה לגנוב מקופת צדקה. המערער פרץ את קופת הצדקה וגנב מתוכה סכום כלשהו, שאינו ידוע. סמוך למתואר ולאחר שנחקר בגין המקרה במשטרה, ביקש המערער משריקי למסור הודעת שקר במשטרה, לפיה שהה עם המערער סמוך למועד הגניבה, החל מהשעה 22:00. ביום 8.11.04 נחקר שריקי במשטרה וטען בכזב כי שהה יחד עם המערער, סמוך לזמן הגניבה המשוער. כתוצאה מכך, נסגר התיק נגד המערער בשל היעדר ראיות מספיקות.
עיקרי הנימוקים שביסוד הרשעת המערער בעבירות שבאישום מס' 5
5. בהכרעת דינו קיים בית המשפט קמא דיון ארוך ומפורט במסכת הראייתית ובטיעוני הצדדים בנוגע לאישום החמישי (שם, עמ' 21-29). בסיכום דיון זה קבע בית המשפט, כי אף לגבי אישום זה נראה כי המערער "אשם בדינו למעלה מכל ספק סביר". בית המשפט קבע, כי הודעותיהם במשטרה של שריקי ובן-טוב, בהן מסרו השניים כי המערער סיפר להם כי הוא זה שפרץ את קופת הצדקה בבית הכנסת, מחזקות האחת את רעותה, וכי עדותו של שריקי על דוכן העדים, על אף היותה מסויגת לעיתים, מאששת את האישום ואינה סותרת משמעותית את שמסר במשטרה. לעניין הדחתו של שריקי למסור עדות שקר (אליבי כוזב), קבע בית המשפט, כי נמצאו די ראיות המפלילות את המערער. בעניין זה ציין בית המשפט כי יהיה זה מרחיק לכת ביותר לחשוב כי שריקי - שבהודעתו הראשונה מסר למשטרה כי המערער שהה עימו סמוך למועד הפריצה ובהודעה מאוחרת חזר בו מהודעתו זו - יפליל עצמו במסירת הודעה כוזבת רק לשם הפללתו של המערער. בית המשפט הוסיף, כי גם העובדה ששריקי מסר שהמערער היה על ידו רק עד לשעה 22:30 באותו ערב (כאשר הפריצה התגלתה על ידי גבאי בית הכנסת רק בשעה 01:30 בהמשך אותו לילה) - אינה משנה דבר. זאת, משום שעצם פנייתו של שריקי למשטרה הייתה אך ורק במטרה לעזור למערער להיחלץ מהסתבכותו, ועובדה היא, כי מסירת הודעה זו על ידי שריקי הביאה באותה עת לסגירת תיק החקירה (החקירה נפתחה מחדש רק לאחר הודעתו הנוספת של שריקי, בה חזר בו מהודעתו הקודמת). בית המשפט קבע עוד, כי גם בעניין אישום זה אין קושי להעדיף את הודעותיו של שריקי על פני עדותו בבית המשפט.
באשר למערער קבע בית המשפט, גם לגבי אישום זה, כי האמת ממנו והלאה: "הוא שיקר שעה שאמר לחוקר שאין בידו את מספר הטלפון של שריקי. הוא שיקר שעה שאמר כי מעולם לא פרץ לבניין והוא שיקר שמעולם לא הונה איש. הנאשם נתגלה כאדם יהיר אשר מתאים תשובותיו למצב שנקרה בדרכו".
עיקרי טענות הצדדים בערעור על הכרעת הדין
6. המערער משיג על הרשעתו בהתבסס על עדויותיהם של שריקי ובן-טוב, שהודעותיהם במשטרה הוגשו לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות). המערער טוען כי בית המשפט נתן להודעותיהם משקל רב ובלתי סביר, בנסיבות העניין, ומציין כי השניים הוכרזו כעדים עויינים ואף היו שותפים בחלק מן העבירות המיוחסות לו. באשר להודעותיו של בן טוב, טוען המערער, כי לא ניתן היה לחוקרו בבית המשפט, שכן "איבד" את זכרונו. בנוסף, טוען הוא כי בן-טוב עומת עם שתי גרסאות סותרות שמסר במשטרה ולא יכול היה ליישב את הסתירה ביניהן. באשר לשריקי, מציין המערער, כי הלה הודה במפורש בבית המשפט ששיקר בדברים מהותיים בעניינו של המערער, וכן הודה כי בשלושה מקרים שונים לפחות טפל על המערער אשמת שווא. על בסיס זה טוען המערער, כי למרות שהערעור מכוון לכאורה נגד קביעות מהימנות של הערכאה הדיונית, אין מניעה להתערבותו של בית משפט זה בקביעות אלה. עוד טוען המערער, כי איש לא ראה אותו נכנס לבית הכנסת או פורץ את קופת הצדקה. כן טוען הוא, כי עובדות או ראיות שונות, שבית המשפט מצא בהן חיזוק להודעותיהם המפלילות של שריקי ובן טוב (כגון שקרי המערער), אינן עולות כדי כך. לפיכך, כך המערער, היה על בית המשפט לזכותו מן העבירות שנכללו באישום מספר 5, ולו מחמת הספק.
7. המשיבה טוענת מנגד, כי עניינו של הערעור בקביעות מהימנות שנעשו על ידי הערכאה הדיונית, ובאלו אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב. עוד טוענת היא, כי החיזוקים שמצויים בחומר הראיות שהוגש לבית משפט מבססים היטב את הרשעתו של המערער. המשיבה מדגישה את שקריו של המערער, כמו גם את העובדה כי רכבו נמצא כשמנועו חם במקום האירוע סמוך לשעת הפריצה, וכן שביקש מחברו שריקי לייצר עבורו אליבי שקרי. המערערת מבקשת אפוא שלא נתערב בהכרעת דינו של בית משפט קמא.
דיון
8. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, באנו למסקנה כי הערעור על הרשעת המערער בעבירות שבאישום מספר 5 - דינו להידחות. מדובר בערעור המכוון נגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בידי בית משפט קמא על בסיס התרשמותו הישירה מן העדים שהעידו בפניו והערכת מהימנותם בנסיבות הספציפיות של העניין. הלכה ידועה היא, כי אין ערכאת ערעור מתערבת בממצאי מהימנות אלא במקרים חריגים, בהם מסקנותיה של הערכאה הדיונית מופרכות על פניהן, לוקות בטעויות גסות או מתעלמת מגורמים רלוונטיים אשר היו עשויים לשנות את התוצאה (ראו למשל:
ע"פ 2932/00
אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102, 109-108 (2001);
ע"פ 9216/03
אלרז נ' מדינת ישראל, פסקה 14 לפסק דינו של השופט לוי, 16.1.2006). בחנו את הדברים ולא מצאנו כי אחד החריגים הללו, לכלל אי ההתערבות, מתקיים בענייננו. הגם שהמערערים אכן הצביעו על סתירות מסוימות בעדויות, הרי שבית המשפט קמא היה ער לסתירות הנטענות ולא התעלם מהן בעת שקבע את הממצאים העובדתיים שביסוד הרשעת המערער.
9. טוען המערער, כי מאחר שהודעותיו במשטרה של שריקי (ובן טוב) הינן "חומר כתוב" - שהוגש לפי סעיף 10א לפקודת הראיות ועליו התבסס בית המשפט קמא - אין לערכאה הדיונית כל יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת מהימנות העדים. טענה זו אין בה כל ממש.
סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות קובע לאמור: