בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום לתעבורה - חיפה
(כב' השופט ש. יציב) בת 1493/04 מיום 28.09.04.
הערעור מופנה כנגד הכרעת הדין וגזר הדין של בימ"ש קמא.
בימ"ש קמא הרשיע את המערער בעבירה של נהיגה במהירות מעל המותר בדרך עירונית
בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה - התשכ"א 1961
וגזר עליו את העונשים הבאים:
1.
3 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים.
2. קנס כספי בסך 1,000 ש"ח.
על פי הנטען בכתב האישום בו הורשע, ביום
03.05.03 שעה
16.10, נהג המערער
"בנתיבי המפרץ מכיוון קריות כללי לכיוון חיפה", במהירות של 86 קמ"ש בדרך עירונית בה מהירות הנסיעה המותרת הינה 50 קמ"ש. המהירות נמדדה באמצעות מכשיר ממל"ז
2020 -
LTI.
ב"כ המערער בנימוקי הערעור טען כי בבימ"ש קמא לא הוכחה דבר היותה של הדרך במקום כ
"דרך עירונית".
בטיעוניו בע"פ, הוסיף וטען ב"כ המערער כי המונח "דרך עירונית" אינו מונח
"מסקנתי" אלא,
"עובדתי" הכולל
"הוכחת עובדות מסויימות" מהן מסיקים מסקנה משפטית תוך שהוא מפנה לעדות רושם הדו"ח בלבד, כי נהיגת המערער היתה בשטח עירוני.
ב"כ המשיבה טענה בפניי כי המקום בו נמצא המערער נוהג ברכבו במהירות, כנטען בכתב האישום, הינו,
"כביש פנימי" המגיע מהקריות, ועל כן, לדבריה,
"כל האיזור הוא שטח בנוי והמערער לא יצא מהשטח הבנוי".
כמו כן טענה, כי על פי עדות השוטר, סמוך למקום בו נהג המערער את רכבו, מוצבים משני צידי הצומת, כנדרש, שלטים "המזכירים" את המהירות המותרת במקום (50 קמ"ש).
יחד עם זאת, הסכימה באת כח המשיבה עם ב"כ המערער כי בית המשפט קמא לא הפחית 5 קמ"ש מהמהירות שיוחסה למערער מלכתחילה, כמתחייב מהלכת עטייה (
פד"י נח(1) 304).
דיון:
כפי שניתן ללמוד מטיעוני באי כח הצדדים בפניי, הרי, בעוד ב"כ המערער טוען כי לא הוכח דבר היות מקום נהיגתו של המערער
"דרך עירונית", על כל המשתמע מעובדה זו באשר למהירות המותרת, טוענת ב"כ המשיבה כי המדובר בכביש פנימי המגיע מהקריות, ולפיכך, השטח הוא
"שטח בנוי", והמערער לא יצא מהשטח הבנוי, כהגדרתה.
כב' השופט קמא, בחלק הדיוני של הכרעת דינו, קבע כדלקמן:
"
בדו"ח, כחלק המהווה את כתב האישום, רשם השוטר כי הנאשם נהג בדרך עירונית. על דוכן העדים אישר השוטר את אמיתות תוכן הרישום בדו"ח. בחקירה הנגדית לא נשאל על סמך מה קבע כי הדרך דרך עירונית. חזקה על שוטר העוסק באכיפת חוקי תנועה כי כאשר הוא משתמש במונח "דרך עירונית" הוא מתכוון למובן המשפטי של דרך עירונית, היינו דרך המצויה בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו, ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב התמרור ב' - 24, ושלא מוצב תמרור מסוג ב' - 25 עד למקום שבו בוצעה העבירה. החלק בת/1 המהווה את כתב האישום הוא חלק מהותי מנסיבות המקרה ומעובדותיו. באותו חלק מפרט השוטר את שם הנאשם, מקום ביצוע העבירה ומועד ביצועה, ואין הוא צריך לחזור על פרטים אלה בחלק המיועד לרישום הנסיבות המיוחדות של המקרה. לפיכך אני קובע כי הוכח לבית המשפט כי הנאשם נהג בדרך עירונית, ולאור כל האמור לעיל החלטתי להרשיע הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת בהיותי ער לכך כי מדובר בעדות יחידה".
כב' השופט קמא, כעולה מהמובאה לעיל שבהכרעת דינו, ראה ברישומי השוטר את מילוי תנאי היות
"דרך עירונית", וכן מי שחזקה עליו, כעוסק באכיפת חוקי התנועה, כי בהשתמשו במונח זה, התכוון למובן המשפטי של
"דרך עירונית".
אני סבור כי דין הערעור להתקבל.
אפנה תחילה לסוגיה, האם בנסיבות העניין הוכח דבר היות הדרך, בה נהג המערער את רכבו
"דרך עירונית" לצורך קביעת המהירות המותרת במקום.
תקנה 1 לתקנות התעבורה
מגדירה
"דרך עירונית" כדלקמן: