פסק-דין בתיק עפ 1429/06

המשיב, שמריה ברוך, הורשע לפי הודאתו בעבירה של נהיגה ברכב בהיותו שיכור לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. בתאריך 2.9.06 בשעה 02:30 לפנות בוקר, ליד צומת עין המפרץ, הוא נעצר לבדיקה משטרתית, בחשד לשכרות, משום שנהג באמצע הכביש.   בבדיקת ינשוף נמצא ריכוז האלכוהול ברמה של  320 מ"ג בליטר אחד של אויר. הוא נדון לחודשיים מאסר על-תנאי, לקנס ולפסילה בפועל ועל-תנאי. תקופת הפסילה בפועל היא ששה חודשים כאשר הפסילה סויגה באופן שהמשיב יהיה רשאי לנהוג ברכב בתחומי המפעל שבו הוא עובד, במפעל "קומפוסט" באיזור תעשיה ביאליק.

לפניי ערעור כנגד קולת העונש, המתמקד בנושא הפסילה בפועל.

התביעה מציינת כי לא היה כל נימוק מיוחד לכך שבית המשפט סטה מעונש המינימום הקבוע בחוק, היינו שנתיים, וכמו כן לא היה כל מקום לסייג את הפסילה. נראה כי טעמו של בית משפט קמא קשור לפרנסתו של המשיב, ואולם נימוק זה אינו מצדיק סטיה מעונש המינימום. אין גם מקום לסיוג הפסילה, משום שנהיגת רכב בתחומי מפעל אינה מסוכנת פחות מנהיגה מחוץ למפעל. בראש ובראשונה יש צורך בהטלת עונשים משמעותיים כנגד אלה שנוהגים בהיותם שיכורים. הדברים אמורים גם לגבי המשיב, מה עוד שבעברו 54 עבירות תעבורה.

נימוקי הסניגור מתחלקים לשניים: החלק הראשון הוא טיעון משפטי, שלפיו לא היה מקום לעונש פסילת חובה, משום שהתביעה לא ציינה בכתב האישום את הסעיף בפקודת התעבורה שבו נקבע עונש פסילת החובה. החלק השני, עניינו נסיבותיו האישיות של המשיב. המשיב הוא נכה בשיעור 75% המטופל על ידי מחלקת הרווחה ומתפרנס מעבודתו במפעל למיחזור האשפה. הוא ואשתו מטפלים בארבעה ילדים, לרבות ילד נרקומן. הוא בעל רשיון מזה 30 שנה, ומעולם לא הורשע בעבירה של נהיגה בשכרות. במקרה זה כמות האלכוהול שנמצאה אצל המשיב עולה רק במקצת על הסף הקבוע בדין (240 מ"ג אלכוהול). הסניגור צרף מסמכים בקשר לטענותיו. יצוין בהקשר זה, כי במכתב לבית משפט קמא לאחר מתן גזר הדין, ציין המשיב כי בעבודתו הוא אוסף אשפה ברחבי קרית ביאליק, ועל כן לא יעזור לו סיוג הפסילה לתחומי מפעל המיחזור בלבד. הוא ביקש לנהוג לצורכי עבודתו ברחבי העיר. לכך צורף מכתב של סגן ראש העיר התומך בבקשה זו. למעשה גם הסניגור בפניי חזר על הבקשה.

אפתח בטיעון המשפטי. כאמור הורשע המשיב בעבירה על סעיף 62(3) לפקודת התעבורה. הדבר צוין במפורש בכתב האישום, שבו נאמר כי המשיב נהג ברכב בהיותו שיכור. לפי סעיף 39א לפקודת התעבורה, הרשעה על עבירה לפי סעיף 62(3) לפקודה - דינה פסילת מינימום של שנתיים, אלא אם כן מורה בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, כי הפסילה תהיה לתקופה קצרה יותר.  הסניגור טוען כי אי ציון סעיף 39א הנ"ל בכתב האישום מקפח את הגנתו של המשיב. לפי הטענה, קיימת היתה אפשרות חוקית של פסילת מינימום בת שלושה חודשים בלבד, וזאת מכוח סעיף    38(1) לפקודת התעבורה, שעניינו עבירה על אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה. בתוספת הראשונה נמנית עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה שעניינה נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. מדובר איפוא, לפי הטענה, בשני עונשי פסילת מינימום בעלי מעמד שווה, ואין צורך לבחור דוקא בהוראה המחמירה לפי סעיף 39א הנ"ל. בעניין זה מפנה הסניגור לספרו של קדמי על סדר הדין הפלילי, חלק שני עמ' 671, וכן לפסק דין של בית המשפט לתעבורה בחיפה, ת"ד 30116/02.

אין לקבל טענה זו. המשיב הורשע כאמור בעבירה לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, ולא בעבירה על תקנה 26(2) לתקנות. סעיף 39א לפקודת התעבורה חל באופן מפורש לגבי עבירה על סעיף 62(3) לפקודת התעבורה, ועל כן אין כאן תחולה של שתי חלופות ענישה מקבילות, כטענת הסניגור. המלומד קדמי, בפיסקה אליה הפנה הסניגור, מתיחס לחובת ציון של סעיפים עונשיים, כאשר מדובר בהוראה המחמירה את העונש הקבוע לצד העבירה, או כאשר מדובר בהוראה כללית לגבי מספר עבירות, או כאשר מדובר במספר חלופות עונשיות באותו סעיף. פסק הדין אליו הפנה הסניגור מתיחס למקרה שבו הואשם הנאשם בעבירה המתאימה לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה דוקא, וכאשר צוין במפורש סעיף 38(1) לפקודת התעבורה הקובע כאמור פסילת מינימום של שלושה חודשים.

לפיכך חלה במקרה זה חובת פסילת המינימום לפי סעיף 39א לפקודת התעבורה (בהעדר נסיבות מיוחדות). יחד עם זאת אוסיף, כי רצוי הדבר שהתביעה המשטרתית המנסחת בדרך כלל את כתבי האישום בעבירות מסוג זה, תוסיף בכתב האישום ותציין את סעיף 39א הנ"ל.

לגופו של עניין נראה לי, כי אין מנוס מקבלת הערעור. המשיב יצא לפנות בוקר מבילוי, שלדבריו עצמו שתה בו שני בקבוקי בירה, ונתפס כשהוא נוהג במצב של שכרות. המדובר בתופעה שהפכה למכת מדינה ממש, ותוצאותיה הרות סכנה. המאבק בקטל בכבישים מחייב ענישתם המחמירה של אלה המעיזים לנהוג כשהם שיכורים. הטלת עונש פסילה שהוא רבע מפסילת המינימום, ובנוסף סיוג הפסילה, מחטיאים את מדיניות הענישה הראויה בעבירות מסוג זה. אין גם לשכוח כי מדובר במי שעשרות עבירות תעבורה בעברו - הגם שהוא נהג ותיק - ובין השאר עבירות מובהקות שעניינן בטיחות בתעבורה. נראה כי רחמי בית המשפט נכמרו במקרה זה על המשיב בשל נכותו ומצבו הסוציאלי הקשה. אכן, גם אני סבור כי ניתן היה להתחשב במידת מה בשיקולים אלה, ואולם נראה לי כי בית משפט קמא הלך כברת דרך רחוקה מדי לקראת המשיב.

לפיכך מתקבל הערעור. על המשיב מוטלים 15 חודשי פסילה בפועל. מבוטל הסיוג של הפסילה. שאר העונשים של בית משפט קמא יעמדו בעינם.

כאמור, אף אני מצאתי לסטות מעונש פסילת המינימום, ובנוסף הבאתי בחשבון שאין מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם נאשמים שעונשם מוחמר.

ניתן היום, כ"ג בניסן תשס"ז (11 באפריל 2007) בנוכחות ב"כ הצדדים והמשיב.

דיאנה א.