1. המערער הועמד לדין בבית משפט לתעבורה בנצרת בגין עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון, נהיגה ללא פוליסת ביטוח בת תוקף וכן שימוש ברכב ללא רשות.
2. בית המשפט קמא הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בעבירות המיוחסות לו, וגזר עליו 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור על עבירה של נהיגה בזמן פסילה, או נהיגה ללא רשיון נהיגה. בנוסף הטיל על המערער מאסר בפועל לתקופה של 30 חודשים.
3. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 13/3/03 ניתן בעניינו של המערער גזר דין בתיק 9206/01 בבית משפט לתעבורה בחדרה, שבמסגרתו נפסל המערער מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לצמיתות. ביום 11/11/06, נהג המערער ברכב על אף שידע על הפסילה כנגדו, שכן הוא נכח בדיון. המערער נהג ברכב ללא רשיון נהיגה, ללא פוליסת ביטוח בת תוקף. בנוסף נטען, כי המערער נהג ברכב ללא רשות הבעלים.
4.
א. בערעור שבפניי
, הלין ב"כ המערער על חומרת העונש שהוטל על המערער, ומיקד את עיקר טענותיו לתקופת המאסר בפועל שהוטלה על המערער. ב"כ המערער טען כי, העונשים שנגזרו על המערער במסגרת תיק זה הינם חריגים בחומרתם, ואינם עולים בקנה אחד עם העונשים הנגזרים על נאשמים בעבירות דומות. עוד טען כי, שגה ביהמ"ש קמא שלא נתן משקל לעובדה כי המערער, למרות עברו הפלילי הישן, לא היה מעורב בתאונות דרכים ולא נרשמה לחובתו עבירת תעבורה חמורה אחת למעט הרשעות בודדות. הוסיף כי, שגה ביהמ"ש קמא כאשר לא נתן דעתו לנסיבות מעצרו של המערער, אשר היה בהן כדי ללמד על ביצוע בדיקה שגרתית של הרכב שבו נהג המערער ביחד עם חברתו, כאשר אביה היה בעליו הרשום של הרכב. המערער לא נעצר עקב עבירת תנועה שביצע. ב"כ המערער הפנה לדו"ח הפעולה שהוגש במסגרת הטיעונים לעונש מטעם ההגנה, ממנו ניתן ללמוד כי המערער עצמו סיפק מיוזמתו לשוטר הסיור את המידע בדבר היותו פסול לנהיגה בטרם נודע הדבר לשוטרים, ובימ"ש קמא לא נתן משקל לעובדה זו. ציין כי החל משלבי המעצר הרגיש המערער כי בית המשפט נוקט נגדו גישה מחמירה יותר מנאשמים אחרים בעבירות חמורות יותר, כך שהמערער נעצר עד תום בירור דינו, ורק לאחר כחודש וחצי בהם היה עצור בבית מעצר, שוחרר למעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני. עוד הפנה ב"כ המערער לפסק הדין אשר הטיל על המערער פסילה לצמיתות בצד המאסר שרוצה בעבודות שירות, וציין כי עונש כזה של פסילה לצמיתות הוא נדיר גם בעבירות הריגה וקשה למצוא פסיקה המטילה פסילה לצמיתות. ב"כ המערער הפנה לעובדה כי הטלת פסילה לצמיתות הינה למעשה "כמאסר עולם". והמערער שלא ערער על העונש הזה, מתעתד להגיש בקשת חנינה.
לסיכום, ב"כ המערער תוקף אך ורק את עונש המאסר אשר נגזר על המערער, לטענתו, העונש מופלג בחומרתו, מרמת הענישה המקובלת לגבי עבירות מסוג העבירות שעבר, ובמיוחד נוכח העובדה כי אין המדובר בעבירות, אשר כרוכות בהן פגיעה בחיי אדם. לאור האמור ביקש ב"כ המערער לבטל את עונש המאסר בפועל ולהסתפק בתקופת מעצרו של המערער.
ב.
מנגד, ביקש ב"כ המשיבה לדחות הערעור. הפנה לעברו התעבורתי וציין כי, מדובר בעבריין סידרתי. אין זו הפעם הראשונה שבה המערער מורשע בעבירות של נהיגה בניגוד לפסק דין אשר הורה על פסילת רשיונו. עוד הדגיש ב"כ המשיבה כי, המדובר בעבירה רביעית של נהיגה בזמן פסילה, המערער לא נרתע מפסילות קודמות וחזר לסורו ונהג ברכב.
5. אין להקל ראש בעבירות בהן הורשע המערער, המדובר בעבירות חמורות שהפכו לרעה חולה בחברתנו, והאינטרס הציבורי מחייב ענישה מרתיעה, לרבות מאסר בפועל.
בית המשפט העליון התייחס לא אחת לרמת הענישה הראויה למי שנוהג בזמן פסילה בקובעו כי העונש הראוי למעשים כגון דא כולל מאסר בפועל לתקופה הולמת. (ראה
רע"פ 410/04 -
זאב מזרחי נ'
מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 2134 ורע"פ 7019/04 -
ניר אופיר נ'
מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1758 ).
ברע"פ 1812/94
דורון פרץ נ'
מדינת ישראל .תק-על 94(2), 2366, נטען בפני בית המשפט העליון כי רמת הענישה המקובלת בעבירות אלה היא מתונה הרבה יותר, ובית המשפט העליון קבע כי:
"לא הוכח בפני כי אמנם כך הוא הדבר, אולם מי שנוהג בזמן פסילה ראוי לעונש חמור שבין מרכיביו
פסילה לאורך זמן ומאסר לתקופה הולמת.
אם, כפי שנטען, מקובלת ענישה מתונה יותר, כי אז ראוי שתשתנה ותונחה ברוח פסיקה זו".
עם זאת יש לבחון כל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו האינדיווידואליות, כמובן תוך היזקקות לרמת הענישה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון.
6. עיון בגיליון הרשעותיו הקודמות של המערער עולה, כי למערער 6 הרשעות קודמות שכוללות בין היתר ,
נהיגה ללא רשיון נהיגה, נהיגה ללא ביטוח, שימוש ברכב ללא רשות וכן נהיגה בזמן פסילה (חמשה מקרים), עבירות שהן דומות לעבירות בהן הורשע המערער בתיק הנדון, דבר אשר מלמד כי בפנינו אדם אשר מזלזל ורומס ברגל גסה את חוקי התעבורה, אדם אשר לא לומד לקח וחוזר לסורו. כך שביום 25/4/1998 וביום 31/5/1998 נתפס המערער נוהג בזמן פסילה וללא רשיון רכב ונדון בפני ביהמ"ש לתעבורה בחדרה (בתיק 7305/98), למאסר לתקופה של 15 חודשים. וביום 13/3/03 נדון המערער בתיק 9206/01 למאסר של 6 חודשים שהומרו בעבודות שירות ונפסל רשיונו לצמיתות וזאת לאחר שנתפס נוהג בזמן פסילה.
נראה כי לא זו בלבד שהמערער לא הפנים את חומרת מעשהו, אלא אף שב ונהג בדרך זו עד שנתפס שנית.
7. חרף כל האמור לעיל, בחינת גזר הדין לעניין המאסר בפועל מלמדת, כי אכן עונש של 30 חודשי מאסר בפועל שהוטל על המערער חורג במידה ניכרת ממדיניות הענישה הראויה והמקובלת בתיקים דומים, דבר שמצדיק התערבות ערכאה זו.
ביהמ"ש העליון נדרש לבחון את מדיניות הענישה בעבירה של נהיגה בזמן פסילה ברע"פ 3878/05
יעקב בנגוזי נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך עב, 881. נאמר כי :
"העבירה אותה עבר המבקש היא חמורה ויש לבטא את חומרתה בענישה מרתיעה. נהיגה בכבישי הארץ בזמן פסילת רשיון טומנת בחובה סיכונים רבים לבטחונם של נוסעים ברכב והולכי רגל. יתר על כן, ולא פחות מכך, היא משקפת התייחסות של ביזוי החוק וצווי בית המשפט. עניינו של המבקש חמור פי כמה, נוכח העובדה שנהיגתו במצב של פסילת רשיונו נעשתה בעת שהיה תלוי נגדו מאסר על תנאי של 12 חודשים בגין עבירה קודמת של נהיגה בזמן פסילת רשיון. בנסיבות אלה, אין צורך בחיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי מדובר בנאשם המזלזל זלזול עמוק בחוק, בצווי בית המשפט, ובחובתו הבסיסית לקיים את הכללים שהחברה קבעה להבטחת חייהם ושלומם של בני הציבור. בסופו של דבר, בית המשפט הסתפק בהטלת 12 חודשי מאסר בפועל על המבקש בחופף לתקופה זהה שנגזרה עליו בגין הפעלת עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי כנגדו. בנסיבות הענין, ונוכח החומרה העולה מעבריינותו החוזרת ונשנית של המבקש, העונש שהוטל עליו אינו חמור כלל ועיקר".
לאחרונה ניתן פס"ד ע"י ביהמ"ש העליון שדן במדיניות הענישה הנוהגת כשמדובר בקטל בכבישים. היה מדובר בנאשם אשר הודה בגרימת מותו ברשלנות של רוכב אופניים בעת שנהג באוטובוס, תמורת הפחתת האישום מהריגה לגרם מוות ברשלנות. ביהמ"ש המחוזי הרשיעו על סמך הודאתו, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, נהיגה בפזיזות וברשלנות, נהיגה בקלות ראש שגרמה נזק לאדם ולרכוש וכן נהיגה במהירות מופרזת. ביהמ"ש המחוזי גזר עליו 30 חודשי מאסר בפועל נוסף על מאסר על-תנאי, קנס ושלילה. הנאשם הגיש ערעור לביהמ"ש העליון וטען כי העונש חורג מרף הענישה הנהוג לגבי העבירה שבה הורשע. ביהמ"ש העליון קיבל חלקית את הערעור ברוב דעות והפחית את עונש המאסר בפועל ל- 18 חודשי מאסר תוך קביעה כי:
"כלל נקוט בידינו כי בבוא בית המשפט להטיל עונש על נאשם, בייחוד כאשר מחליט הוא על העלאת רף הענישה מתוך רצון להגביר הרתעה, עליו להתחשב גם בעיקרון אחידות הענישה. אמנם עיקרון זה אינו חזות הכל ולעיתים הוא עשוי אף להתכופף לנוכח שיקולים שונים כגון צורך השעה להגביר מאבק משפטי כנגד עבירות שונות (ע"פ 9792/06 חמוד נ' פלוני (טרם פורסם) (1.4.2007)). עוד ייתכן ולעיתים מציאות קיצונית, ומציאות הקטל בכבישים יכולה בהחלט להיחשב ככזו, עשויה להצדיק סטייה חדה ממדיניות הענישה הנוהגת, כל מקרה לגופו ולנסיבותיו. במקרה דנא דעתי היא כי גם אם נכון לנקוט ברף העליון של הענישה כחלק ממדיניות החמרה, הרי שרף זה צריך לקחת בחשבון לא רק את הרף שהציב המחוקק כי אם את הרף המקובל בפסיקת בתי המשפט בעבירות מסוג זה". (ראה ע"פ 6544/07
ניזאר גראמת נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו, ניתן ביום 12/11/07).
אציין כי, בענייננו לא אירעה תאונה כלשהי, כך שהמקרה שלנו פחות חמור.