פסק-דין בתיק עפ 1228/06

ההליך בפני ביהמ"ש השלום

1.         כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של הסעה שלא כדין לפי ס' 12א(ג)   (1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952.

מעובדות כתב האישום עולה כי ביום 24/7/04 בשעה 7:45 , או בסמוך לכך, בצומת מגידו נמצא כי המערער הסיע במונית מסוג סקודה מ.ר 5263625 שני תושבים זרים , עזאמטה חוסאם ועזאמטה צאבר , שניהם מחרבת עבא, אשר נכנסו ושהו בישראל שלא כדין וכשאין בידם אישורים לכך.

2.         המערער הודה במיוחס לו על פי כתב האישום, אם כי ביקש מביהמ"ש קמא שלא להרשיעו.

ביהמ"ש קמא הורה על קבלת תסקיר של שירות המבחן בטרם יחליט בשאלת הרשעתו של המערער.

בתסקיר המליץ שירות המבחן שלא להרשיע את המערער בדין, ולהסתפק בהטלת 300 שעות של"צ.

3.         בסופו של יום, הרשיע ביהמ"ש השלום את המערער בעבירה שיוחסה לו. ביהמ"ש קמא ציין כי הלכת כתב (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב (3) , 337 ) התוותה שני תנאים מצטברים שבהתקיימותם ניתן להימנע מהרשעת נאשם. בית משפט קמא קבע כי במקרה של המערער ייתכן ומתקיים התנאי הראשון שעניינו פגיעה חמורה בשיקום הנאשם (שכן ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקומו - אי קבלת רישיון נהג אמבולנס יכולה לפגוע בשאיפותיו התעסוקתיות ובעתידו המקצועי של המערער) אם כי התנאי השני שצוין בהלכת כתב, והמהווה תנאי מצטבר לתנאי הראשון, אינו מתקיים בעניינו של המערער, שכן סוג העבירה בה הואשם המערער אינו מאפשר לוותר בנסיבות המקרה על הרשעה מבלי לפגוע בשיקולי הענישה האחרים, במיוחד שיקול הרתעת הרבים.

ביהמ"ש קמא גזר על המערער את העונשים הבאים;

א. קנס בסך 5,000 ש"ח .

ב. מאסר לתקופה של 10 חודשים, מתוכם 4 חודשים לריצוי בפועל אשר יומרו בעבודות שירות ואילו היתרה על התנאי למשך שנתיים, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור ויורשע על כל אחת מהעבירות בהן הורשע.

הערעור

4.         הערעור מכוון כנגד החלטת ביהמ"ש קמא להרשיע את המערער בדין וכנגד חומרת העונש. המערער מבקש לבטל את הרשעתו בדין ולאמץ את המלצת שירות המבחן. להלן תמצית טענות המערער;

א.         ביהמ"ש קמא לא נתן משקל ראוי לעובדה כי המערער הודה בעובדות כתב האישום בהזדמנות הראשונה, ובכך חסך מזמנו השיפוטי היקר של ביהמ"ש.

ב.         ביהמ"ש גם לא נתן משקל ראוי לכך שחל כרסום משמעותי בהלכת "ח'טיב" וכי כיום קיים שיקול דעת רחב מאוד בגזירת עונשו של נאשם בעבירות של הסעה שלא כדין. ( ב"כ המערער מפנה לרע"פ 3674/04 מוחמד אבו סאלםואח' נ' מ"י ).

ג.          אין חובה של הטלת מאסר בפועל על המערער, ויש לשים את הדגש על נסיבותיו האישיות של המערער.

ד.         לעניין ההרשעה טוענת ב"כ המערער כי ביהמ"ש קמא טעה עת לא אימץ את המלצת שירות המבחן ועת לא שקל את כל השיקולים שיש בהם כדי להביא לאי הרשעתו של המערער. המערער הודה בביצוע העבירה אך שלל כוונה פלילית במעשיו. הוא עובד כנהג מונית והוא הסיע את שני תושבי השטחים לכיוון היציאה מגבולות המדינה ולא פנימה לתוכה.

שירות המבחן התרשם כי המערער הבין והפנים את האיסור במעשה, והביע הבנה מלאה לחומרת מעשיו.

המערער נעדר עבר פלילי כלשהו, ולפי התרשמות שירות המבחן הרי המדובר באדם נורמטיבי .

המערער מבקש שלא להרשיעו בדין על מנת שיוכל לקבל לידיו רישיון לנהג אמבולנס.

ב"כ המערערת ציינה כי אמנם הלכת כתב מחייבת קיומם של שני תנאים מצטברים על מנת להימנע מהרשעת נאשם, אך עדיין שיקול הדעת נתון לביהמ"ש, כאשר לפי רע"פ 3674/04 הנ"ל, שיקול הדעת הוא רחב וביהמ"ש יכול להעדיף שיקולים מסוימים על פני השיקול ההרתעתי באם נסיבות העבירה ונסיבותיו האישיות של המערער מחייבות זאת.

טענות המשיבה

5.         ב"כ המשיבה מבקשת לדחות את הערעור הן לענין ההרשעה והן לענין העונש. לענין ההרשעה טוענת ב"כ המשיבה כי ביהמ"ש קמא ניתח את התנאים של "הלכת כתב" והגיע למסקנה כי יש מקום להרשעת המערער בדין.