בפני ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בעכו, שניתן בתיק עמ"ק 20565/05, ביום 18/06/06 וכן גם ערעור על החלטת בית המשפט מיום 11/09/06, שלא להתיר למערער לחזור בו מהודאתו.
המערער הועמד לדין בעבירה של ניהול עסק ללא רשיון, עבירה לפי סעיף 4 + 14(א) לחוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968. ביום 18/6/07 הורשע המערער על-פי הודעתו ונגזר דינו, בין היתר, ניתן צו לסגירת העסק נשוא כתב האישום, אשר היה אמור להכנס לתוקפו ביום 18/8/06, והמערער גם חויב בקנס כספי בסך 10,000 ש"ח שישולם בעשרה תשלומים.
המועד האחרון להגשת הערעור (גם אם מביאים בחשבון את ימי הפגרה), היה יום 18/9/06, אלא שעוד קודם לכן, ביום 9/07/06 הגיש המערער בקשה להתיר לו לחזור בו מההודיה. ככל הנראה, עקב המלחמה לא נדונה בקשה זו בסמוך למועד הגשתה ורק ביום 11/09/06 ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה. בית משפט קמא קבע כי סיים את מלאכתו ואין עוד מקום לחזור ולהדרש לתיק בו ניתן פסק דין.
כאמור, המועד להגשת ערעור היה ביום 18/09/06 והערעור לא הוגש. המערער הגיש ערעור לבית משפט זה רק ביום 12/10/06, זאת מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. די בכך כדי שהערעור ידחה.
ואולם, גם לגופו של ענין, סבור אני כי דין הערעור להדחות.
בכל הנוגע לטענת המערער בדבר בקשתו לחזור בו מהודיה, לא מצאתי כי היו בפני בית משפט קמא, וגם לא הובאו בפני כל טעמים המצדיקים חזרה מהודיה, זאת בהתאם לתנאים שנקבעו לענין הוראות סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי. אין בפני טענה כי המערער לא הבין את פסק הדין או לא קרא את כתב האישום. מעבר לכך, גם בטיעונו היום מאשר המערער, שהוא כעת מיוצג, כי אין לו רשיון עסק. מכאן, שאין כל עילה לאפשר לו לחזור בו מהודאתו, גם אם מוסמך היה בית המשפט קמא לעשות כן.
לא מצאתי כי מתקיימים תנאים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית משפט קמא. כאמור, אין למערער רשיון עסק. טענתו העיקרית הינה בדבר אכיפה בררנית. למעשה טוען הוא כי פועלים באזור עסקים נוספים שלא ניתן להם רשיון עסק כחוק. ב"כ המשיבה הבהירה כי אכן קיימים עסקים שהוצא כנגדם צו סגירה וננקטים הליכים. בכל מקרה, העסק נשוא ההליך שבפני מצוי במבנה שנבנה שלא כחוק, מדובר בעסק שאין לו אישורים לפעולה מכיבוי אש, משטרה או משרד הבריאות ובנסיבות אלו אין מקום, גם מטעם זה לקבל את הערעור.
לאחר שהודע לבית המשפט כי ננקטים הליכי אכיפה, לרבות צווי סגירה כנגד עסקים אחרים הפועלים שלא כחוק באותו אזור, סבור אני כי נשמט הבסיס לטענה שהעלה המערער. ואולם, יש לציין כי באם היה ביסוס לטענתו של המערער וטענתו הייתה רלוונטית, הרי שמדובר בטענה של העדר שוויון. אכיפה סלקטיבית מנוגדת לעיקרון שלטון החוק, יוצרת תחושה של קיפוח וחוסר שוויון ואף פוגעת בעקרון החוקיות. ראה:
בג"ץ 53/96
תשלובת ח. אלוני בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר, פ"ד נב(2), 1, עמ' 9-10.
אכיפה סלקטיבית עשויה, במקרים מיוחדים, להביא אף לביטול כתב אישום מכוח הגנה מן הצדק. לעניין זה נאמר בע"פ 4855/02
מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, תק-על 2005(1), 4756 ,עמ' 4770, כי:
"
עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעיקרון עשויה אפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטיפול בנפסדות מהלכיהן של הרשויות. ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך כלל יידרש הנאשם להראות, שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס, לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא, למשל, לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות ומבססות בבירור את המסקנה, כי במקרה הנתון לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב-דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר".
ראה לעניין זה גם:
ע"פ 4596/05
זאב רוזנשטיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(4), 2082.
לסקירה בעניין אכיפה סלקטיבית, לרבות נטל ההוכחה לטענה זו, ראה:
מ' טמיר, "
אכיפה סלקטיבית" (חיבור לקבלת תואר דוקטור למשפטים) פרק שלישי עמ' 68 - 134.
כאמור, נטען בפני על-ידי המשיבה כי ננקטים הליכים גם כנגד עסקים אחרים ואין בפני, ולא הובאו בפני בית משפט קמא, ראיות בדבר אכיפה בררנית. מכל מקום, גם אם היה ממש בטענתו של המערער, הרי שלא היה יוצא נשכר ממנה, שכן הסעד עבור אכיפה לא שוויונית אינו במתן היתר למערער, או בהנצחת פעילותו של עסק ללא רשיון, אלא בהנחיית הרשות לפעול לאכיפתו השוויונית של החוק (וראה בג"צ 53/96 הנ"ל). למעשה, וגם אם הייתי מקבל את טענתו העובדתית, הרי שלכל היותר היה בית המשפט מנחה את המשיבה לאכוף את הדין בנוגע לכל העסקים במקום ולא היה ניתן צו המורה להכשיר את פעילותו הבלתי חוקית של המערער.
בנסיבות העניין, לאור האמור לעיל, אין המדובר כלל במקרה חריג המצדיק ביטול כתב אישום מכוח הגנה מן הצדק, או המצדיק את החזרת הדיון לבית משפט קמא משלב ההקראה.
אשר על כן ובסיכומו של דבר, הערעור נדחה.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.