בפני ערעורה של הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה (להלן: "המערערת") על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט ד. פיש) בת.פ. 4160/04 מיום 10.7.06. הערעור הוא כנגד קולת העונש. כן הוגש ערעור מטעם הנאשמים (להלן: "המשיבים") בו הם מבקשים להפחית את הקנס שהוטל עליהם למינימום.
המשיבים הורשעו על ידי בימ"ש קמא בעבירה של ביצוע עבודות בניה למגורים ושימוש חורג במקרקעין ללא היתר כדין וכן ב- 2 עבירות של הפרת צו הפסקה שיפוטי. בנוסף, המשיב 1 הורשע בעבירה של מניעת מילוי תפקידו של מפקח בניה מטעם המאשימה/המערערת.
בגזר הדין הוטל על כל אחד מהמשיבים קנס בסך 25,000 ש"ח וכן קנס על פי סעיף 219(א)(1) לחוק התכנון והבניה בסך של 56,312.66 ש"ח. בנוסף, הוטל על המשיב 1 מאסר על תנאי של 5 חודשים למשך שנתיים שלא יעבור עבירה על סעיף 217 לחוק התכנון והבניה או עבירה אחרת של הפרעה לעובד ציבור במילוי תפקידו. כן ניתן צו הריסה שהותלה למשך שנה מיום גזר הדין.
המערערת טוענת כי בנסיבות המיוחדות והחמורות של העבירות בהן הורשעו המשיבים הוטלו עליהם עונשים קלים ביחס לאמות המידה שנקבעו על ידי בתי המשפט בישראל ואשר אין בהם כדי להשיג את מטרות הענישה.
לטענת המערערת, נוכח היקף הבניה וההפרות החוזרות והנשנות של צווי בית המשפט על ידי המשיבים מן הראוי היה כי יוטל על המשיבים קנס גבוה יותר מהקנס המוטל בגין עבירות מסוג זה בדרך כלל. המדובר במבנה בשטח של כ- 600 מ"ר ובהפרת צווים שיפוטיים ולכן, לטענת המערערת, ראוי היה להשית על המשיבים קנס גבוה יותר.
כמו כן, טוענת המערערת, כי ראוי היה להטיל על המשיבים עונש מאסר בגין עבירות הצווים השיפוטיים בהן הורשעו מאחר ומדובר בהפרות חוזרות ונשנות ומאחר שעבירות אלה הן חמורות והרשעה בהן מצביעה על זלזול של המשיבים בשלטון החוק בישראל ובבית המשפט.
באשר לקנס שהוטל על המשיבים בגין עבירה לפי סעיף 219(א)(1) לחוק התכנון והבניה טוענת המערערת כי היה על בימ"ש קמא להטיל על המשיבים קנס בשיעור כפל שווי המבנה שהוקם ללא היתר ולא קנס בשיעור 1/3 בלבד משווי הבניה, כפי שנקבע על ידי בימ"ש קמא וכאשר הקנס מתחלק בין המשיבים מדובר בקנס בשיעור 1/6 בלבד מהקנס המקסימאלי לגבי כל אחד מהמשיבים. לטענת המערערת, קנס זה אינו הולם את חומרת העבירה ואין בו כדי להרתיע את המשיבים או את הציבור מביצוע עבירות דומות בעתיד. לטענת המערערת, היקף הבניה הגדול יחסית מצביע על יכולתם הכלכלית של המשיבים ועל מנת שהעונש יהיה אפקטיבי ותושגנה מטרות הענישה מן הראוי כי הקנסות יהיו משמעותיים ושיעורם יקבע ביחס להיקף הבניה שבוצעה ושוויה.
כמו כן, לטענת המערערת, שגה בימ"ש קמא כאשר לא נימק החלטתו שלא למצות את הדין עם המשיבים ולהטיל עליהם את הקנס המירבי האפשרי, דהיינו, כפל שווי המבנה שנבנה.
המשיבים טוענים כי התנהגות המערערת מקוממת מכיוון שהישוב בו מתגוררים המשיבים לא זכה לתוכנית מתאר עד היום והדבר מקשה על האנשים המתגוררים במקום לקבל היתרי בניה ולכן אין להם ברירה אלא לעבור על החוק מכיוון שאין להם היכן לגור.
כן טוענים המשיבים להפליה משום שלטענתם בדרך כלל אישום לפי סעיף 219 מוגש כנגד מבנים מסחריים וכאן המדובר במבנה המשמש למגורים.
המשיבים מוסיפים כי לא המשיכו בבניה והמבנה עומד כשלד. המשיבים יזמו תוכנית שעומדת לדיון בוועדה המחוזית, אשר ביקשה לערוך תיקונים.
המשיבים מבקשים לדחות את הערעור של המערערת ולקבל את ערעורם כך שביהמ"ש שלערעור יפחית למינימום את הקנס שנגזר מכוח סעיף 219 לחוק.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הערעורים של שני הצדדים. אינני סבור כי בימ"ש קמא הקל עם המשיבים בצורה שאינה מתיישבת עם מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה והמצדיקה התערבות בית המשפט שלערעור. כן אינני סבור כי יש להקל עמם מעבר להקלות בהן נקט בימ"ש קמא ולהפחית את הקנס שהוטל עליהם.
בימ"ש קמא ציין בגזר דינו כי המדובר במקרה חמור וזאת בשל התעלמות המשיבים מצווים שיפוטיים ומניסיונות נציגי המאשימה להביא להפסקת הבניה וניסיון עיקש של המשיבים לקבוע עובדות בלתי הפיכות בשטח. כן צוין כי הבניה שבוצעה על ידי המשיבים הייתה מקיפה ביותר. כן ציין בימ"ש קמא בגזר דינו כי דינו של נאשם החי בסביבה תכנונית כאוטית אינו כדינם של עברייני בניה אחרים ואף על פי שקבע בימ"ש קמא כי המשיבים לא הוכיחו טענותיהם לעניין זה נראה כי הדבר היווה גורם שבימ"ש קמא התחשב בו בסופו של יום בגזירת העונשים.
באשר לקנס שהוטל בהתאם לסעיף 219 לחוק, הרי שבימ"ש קמא ציין בגזר דינו כי הקנס מוטל בהתאם לגודל הנכס שצוין בכתב האישום. אמנם שני הצדדים הביאו לעניין זה חוו"ד מומחים לפיהן שטח הנכס גדל מאז הגשת כתב האישום ועומד על כ- 600 מ"ר, אך המאשימה/מערערת לא ביקשה בשום שלב של הדיון לתקן את כתב האישום כך שיתוקן גודל הנכס ולכן אין להתערב בקביעת בימ"ש קמא אשר הטיל את הקנס בהתאם לגודל הנכס הקבוע בכתב האישום ואשר רק לגביו הוכח העדר היתר, כפי שציין בימ"ש קמא.
כן אין להתערב בהחלטתו של בימ"ש קמא להימנע מהכפלת הקנס כדי להימנע מלהטיל את הקנס המירבי האפשרי על המשיבים.
אינני מקבל את טענת המשיבים כי לא נהוג להטיל קנס כפל שווי בגין בניית מבנים שמשמשים למגורים. בדרך כלל ביהמ"ש עושה שימוש באפשרות להטיל קנס של כפל שווי במקרים בהם מדובר בבניה בעלת גודל משמעותי, כגון בניית קומה שלמה בבניין ללא היתר (ראה: ע"פ 955/98
חאלד מחמוד נ' הועדה המקומית, תק-מח 99(1), 3114) או בניית בניין מגורים שלם ללא היתר ובניגוד לצווים מנהליים ושיפוטיים האוסרים על המשך ביצוע העבודות (כפי שנעשה במקרה שנדון ברע"פ 6665/05
ראיף מריסאת נ' מ"י, תק-על 2006(2), 2589).
מטרתה של הטלת קנס של כפל שווי הינה הרתעת העבריין וגם גרימת חיסרון כיס לנאשם. ראה לעניין זה דברים שנאמרו בע"פ (מחוזי יר') 9358/05
טוויל רואידה איסמעיל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(4), עמ' 2496:
"הקנס על פי סעיף 219 לחוק מכוון אמנם להוצאת "בלעו של הנאשם מפיו" (פסק דין אבו רמילה, פיסקה 6), אך הוא נועד אף לגרום לו לחוסר כיס ניכר. למעשה, מטרתו העיקרית של כפל הקנס שניתן להטיל לפי סעיף 219, היא הרתעת העבריין הפוטנציאלי (שם, פיסקה 10). משמעות הדבר היא, בין היתר, שהסיכון העונשי שצפוי לו העבריין אינו קטן בעקבות אירועים או התנהגויות של העבריין אחרי מעשה העבירה (ראו בעניין זה דבריו של כבוד השופט ברק ע"פ 528/78 מדינת ישראל נ' מריבע, פ"ד לג(2) 382 (להלן - מריבע), בעמ' 387-388; שם הדיון נוגע לסעיף 63(א) לחוק העונשין, אך הדברים רלוואנטיים גם לגבי סעיף 219 לחוק התכנון). ניתן ללמוד על כך גם מסעיף 219(ד) לחוק, המורה כי שווי המבנה לעניין סעיף 219 הוא כשוויו "ביום ביצוע העבירה או ביום מתן החלטת בית המשפט, לפי הגדול שבהם...". אנו רואים אפוא כי המחוקק אינו מדקדק בהערכת טובת ההנאה של הנאשם, כפי שהיא בפועל, אלא מחמיר בקביעתה. הסיבה לכך היא כאמור תכליתו זו של כפל הקנס: הרתעת העבריין הפוטנציאלי. ראו עוד בעניין זה את ע"פ 71118/01 (ת"א) יוסטינג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו (להלן - יוסטינג), שם נקבע (בהסתמך, בין השאר על פסק דין מריבע), כי ניתן להפעיל את סעיף 219 לחוק התכנון אף כאשר המבנה הבלתי חוקי נהרס, ולו מהסיבה שלא הנאשם הוא שהרס אותו (המבנה שם נשרף בטרם מתן גזר הדין). בית המשפט אכן הותיר שם על כנו את הקנס שנגזר על הנאשם לפי סעיף 219 לחוק".