1. המערער הועמד לדין בבית משפט השלום בנצרת, זאת בגין ביצוע עבירה של התיימרות כבעל סמכות, בארבעה מקרים, לפי סעיף 282(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") וכן עבירה של הסגת גבול המקצוע, בשלושה מקרים, לפי סעיף 20(1) +(3)+(4) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין").
2. להבכתב האישום המתוקן, במהלך שנת 2001 המערער הציג עצמו כעורך דין בשלוש הזדמנויות שונות תוך שהוא נוטל על עצמו משימות, אשר יוחדו לעורכי הדין עפ"י חוק לשכת עורכי הדין, ואף הציע להם את שירותיו כעורך דין או כמתמחה למרות שלא הוסמך לעריכת דין או כמתמחה במועדים הרלוונטיים.
עוד נטען בכתב האישום, כי במהלך השנים 2001-2002 הציג המערער את עצמו כמתמחה לפני רשמות בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בשתי הזדמנויות שונות, בידעו כי אין הדבר אמת.
3. משפט קמא הרשיע את המערער, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן וגזר עליו קנס בסך 20,000 ש"ח וכן מאסר על תנאי לתקופה של 20 חודשים למשך 3 שנים שלא יעבור אחת מהעבירות בהן הורשע, ועל כל עבירה שיש בה מרמה וכן כל עבירה מהעבירות לפי פרק ט' לחוק העונשין.
4. לה מנימוקי הערעור, המערער סיים תקופת התמחותו אצל עו"ד מחאמיד מוחמד בחודש מאי 1999, לאחר סיום ההתמחות הוא ניגש לבחינה בכתב של לשכת עורכי הדין (להלן: "הלשכה") ונכשל 6 פעמים בבחינות ההתמחות עד שעמד בה בהצלחה באפריל 2003. ביום 10.7.03, טרם התקבל המערער כחבר הלשכה, הוגשה נגדו קובלנה משמעתית (תיק בד"מ 69/03) על התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין שהתבטאה בשלוש פרשות, הפרעה לביהמ"ש לעשות משפט לפי סעיף 51 ו- 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, שליחת יד בכספי פיקדון עבירה לפי סעיף 40 (א) לכללי האתיקה המקצועית וסעיף 53 +61(1) לחוק לשכת עורכי הדין ואי מתן תשובה לתלונה לפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין. בית הדין המחוזי המשמעתי הרשיע המערער בעבירות המיוחסות לו ובגזר דינו ביום 31.3.04 פסל אותו מלהתקבל כחבר בלשכה לתקופה של שלוש שנים שתחילתה במועד מתן גזר הדין. המערער הגיש ערעור לבית הדין הארצי של הלשכה אשר העמיד תקופת הפסילה שהוטלה על המערער על שנתיים וחודש ימים החל מהמועד בו ניתן גזר הדין.
על פסק הדין של בית הדין הארצי הוגש ערעור הן ע"י המערער והן ע"י הלשכה ושני הערעורים נדחו.
5. עור שבפנינו, מופנה כנגד חומרת העונש שהוטל על המערער בגזר הדין של ביהמ"ש קמא, ובמיוחד המאסר על תנאי למשך 3 שנים שבעקבותיו נפסל המערער ע"י וועדת ההתמחות מלהתקבל כחבר בלשכה למשך 3 שנים נוספות.
המערער טען כי לא הבין את המשמעות של הסדר הטיעון, כאשר ביהמ"ש קמא הרשיע אותו בעבירות של מרמה, דבר שלא אוזכר בכתב האישום בכלל, עוד טען כי הגיע לדיון בפני ביהמ"ש קמא ללא ייצוג, מאחר והמצב הכלכלי לא אפשר לו.
המערער הוסיף וטען כי הסכים להסדר הטיעון, אשר נעשה בינו לבין המשיבה, מאחר ולא היה לו חשד סביר, כי לשכת עורכי הדין תעכב את החברות בעקבות המאסר על תנאי שהוטל עליו בגזר הדין של ביהמ"ש קמא.
עוד טען המערער והדגיש כי, בעקבות גזר הדין של ביהמ"ש קמא וכן בעקבות הסנקציה של מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, המערער מרצה עונש של פסילה ללא החלטה מנהלית ו/או שיפוטית ובכך נגרם לו נזק כבד ועוול.
בהודעת הערעור הפנה המערער לנסיבותיו האישיות, שהינו בן 37 בגילו, אב לשני ילדים, אשתו עובדת כמסייעת ומשתכרת עד 1300 ש"ח לחודש, היותו מובטל יותר משמונה שנים בעקבות הפסילה, הסתבך בהרבה חובות והוצאו נגדו מספר פקודות מאסר בגין אי תשלום החובות.
המערער טען כי אין להרשיעו על אותם סעיפים שכבר הורשע בהם בעבר ע"י בית הדין המשמעתי של הלשכה, ואין בהליך פלילי להרשיע אדם פעמיים על אותו עניין.
6. מנגד, ביקשה ב"כ המשיבה לדחות הערעור, טענה שהסדר הטיעון נעשה לאחר שעתיים ישיבה עם המערער, מדובר במערער שנכשל 6 פעמים במבחן לשכת עורכי הדין, ובארבע הזדמנויות הציג עצמו בפני אנשים תמימים עולים מחבר העמים כעו"ד שיכול לסייע ויטפל בעניינם, כאשר הוא יודע שאינו עו"ד.
עוד טענה ב"כ המשיבה, כי חסד גדול עשתה איתו התביעה כשהגיעה איתו להסדר, כי לו הורשע בעבירות מרמה היה מקבל עונש חמור הרבה יותר, והמערער קיבל רק עונש של מאסר על תנאי .
באשר לטענת המערער כי ביהמ"ש קמא הרשיע אותו על אותם סעיפים שכבר הורשע בהם, הפנתה ב"כ המשיבה לסעיף 80 לחוק לשכת עורכי הדין המקנה זכות להמשיך בהליך פלילי, בשל אותו מעשה, או מחדל וטענה כי ניתן להגיש כתב אישום במקביל ו/או מייד לאחר ניהול התיק בפני ביהמ"ש המשמעתי.
7. בד בבד, עם הגשת הערעור, הגיש המערער בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים עתירה (עתמ 301/07) (להלן: "העתירה המנהלית") נגד לשכת עורכי הדין למתן צו עשה נגד החלטת ועדת ההתמחות של לשכת עורכי הדין בירושלים, המערער טען שם, כי ועדת ההתמחות, אינה מכבדת פסקי דין של ביהמ"ש העליון ובית הדין הארצי של הלשכה, בהם נקבע כי תקופת הפסילה של המערער מחברות בלשכה תעמוד על 27 חודשים, מיום מתן פסק הדין המחוזי המשמעתי של הלשכה.
ביהמ"ש לעניינים מנהליים הורה, כי עניינו של המערער יחזור לוועדת ההתמחות לדיון נוסף במיוחד לשאלת המעשים עליהם הועמד לדין משמעתי בפני הלשכה וזיקתם למעשים עליהם הוגש נגדו כתב אישום בבית המשפט קמא, תקופת ביצועם וחלוף הזמן מאז ביצועם.
8. הסדר הטיעון הוצג בפני בית משפט קמא ע"י התובע, ולפיו הוסכם כי כתב האישום יתוקן, ובית המשפט יטיל על המערער מאסר על תנאי על כל אחת מן העבירות המפורטות בכתב האישום המתוקן, ועל כל עבירה שיש בה מרמה. המערער לא חלק על הצגת הדברים כאמור. מכך ניתן להבין, כי על פי ההסדר, הוסכם כי עבירות התנאי תכלולנה עבירת מרמה. יתר על כן, לא הייתה מניעה שבית המשפט קמא יקבע כי "העבירה הנוספת" שבגינה יופעל התנאי, תהא עבירה שיש בה מרמה, שעה שהמעשים שיוחסו למערער היו כרוכים במרמה.
9.
במסגרת הטיעונים לעונש, ביקשה המאשימה מביהמ"ש קמא להטיל על המערער על פי ההסדר, עונש מאסר על תנאי, קנס כספי ותשלום פיצוי למתלוננים. המאשימה הדגישה כי על פי רוב היתה מבקשת למצות את הדין עם המערער, אולם פירטה נסיבות שיש בהן, לשיטתה כדי להצדיק כיבוד הסדר הטיעון המקל, ובהן העדר הרשעות קודמות, הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות, העובדה כי המערער הורשע בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בגין אותם המעשים ונענש בהשעיה למשך 3.5 שנים. עוד הדגישה, כי יש להתחשב בכך שהנאשם הודה במעשים ובכך חסך זמן שיפוטי יקר.