פסק-דין בתיק עפ 1080/06

בפני ערעור המופנה כנגד חומרת העונש שנגזר על המערער בבית משפט השלום בעכו (כב' השופט וויליאם חאמד) בת"פ 4478/05, גזר דין מיום 26/6/06.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה וכן בעבירה של שימוש הטעון היתר, ללא היתר, ובסטיה מתכנית ושימוש בקרקע חקלאית, הכל לפי סעיפים 1, 145(א)(3), 204(א)(ב) ו- (ג), וכן סעיף 208 לחוק התכנון והבניה. על פי העובדות בהן הודה המערער, נגזר עליו בעבר להרוס תוך שנה וחצי מיום גזר הדין קירות בטון לגידור בגובה של 2 מטר, התוחמים שטח של כ- 2,000 מ"ר וכן שתי סככות בשטח כולל של 50 מטר כל אחד. הצו הנ"ל לא בוצע. יצוין כי מדובר בבניה שנבנתה ללא היתר במקרקעין שיעודן חקלאי.

בית משפט קמא גזר על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל של שלושה חודשים, מאסר מותנה של 5 חודשים, קנס כספי בסך 15,000 ש"ח וכן הורה להפעיל התחייבות עליה חתם המערער בתיק הקודם בו הורשע, בסך 50,000 ש"ח. עוד חויב המערער לחתום על התחייבות עצמית בגובה 60,000 ש"ח.

המערער מערער על חומרת העונש. לטענתו, בית משפט קמא לא הביא בחשבון את נתוניו האישיים, היותו אדם נורמטיבי וכן את העובדה כי בכפר בו הוא מתגורר לא קיים למעשה אזור תעשיה או אזור מסחרי, מציאות המחייבת אנשים שכמותו לבצע עבירה וזאת אם ברצונם לפתח אזור תעשיה. עוד טוען המערער כי לא היה מקום לגזור עליו עונש של מאסר בפועל וניתן היה להסתפק בגזירת עונש מאסר בעבודות שרות, וזאת בשים לב לעברו הנקי.

עיינתי בטיעוני הצדדים ולא מצאתי כי נמתלאו התנאים המצדיקים התערבות בגזר דינו של בית משפט קמא, בכפוף לסייגים שיפורטו.

טענתו של המערער לפיה למעשה יש לראות את המציאות כגורם לביצוע העבירה, אינה יכולה להתקבל. איני שולל את הטענה כי מחדלי רשויות שונות הובילו אל התוצאה של העדר תכנון מתאים ביישוב זה או אחר. ואולם, בכך אין כדי להכשיר ביצוע עבירות. אם סבור אזרח שהרשות אינה פועלת כנדרש, עליו לנקוט בהליכים, כגון עתירות מנהליות או פניות לבית המשפט הגבוה לצדק, כדי לגרום לרשות לפעול כנדרש. לא ניתן לאשר ביצוע עבירות כתגובה למחדל הרשות, ככל שזה קיים (ואינני קובע ממצא לענין זה).

 הענישה שנגזרה על המערער בבית משפט קמא משקפת את מדיניות הענישה הראויה. בית המשפט העליון הבהיר בשורה ארוכה של גזרי דין כי יש להחמיר בענישה בעבירות על חוק התכנון והבניה ובמיוחד כאשר מדובר בעבירה של אי קיום צו שיפוטי. אי קיום צו שיפוטי אינו מהווה רק עבירה על חוק התכנון והבניה, אלא פגיעה בכל מוסד שלטון החוק. בתי המשפט הבהירו לא אחת כי העונש הראוי לעבירות מסוג זה הוא עונש של מאסר לריצוי בפועל, ולא בדרך של עבודות שרות,  מאחר ורק ענישה מסוג זה יש בה את ההיבט ההתרעתי ההולם.

לא מצאתי גם מקום להתערב בשיעור הקנס שנגזר על המערער, לרבות הפעלת ההתחייבות עליה חתם. ראשית יצוין כי התייחבות היא למעשה קנס מותנה. המערער ידע כי יהיה עליו לשלם התחייבות זו אם יפר את צו ההריסה ויחזור לבצע פעולות ובחר לעשות כן. אין לו להלין אלא על עצמו בענין זה.

מעבר לאמור לעיל, המתחם שבגינו הוגש כתב האישום והוא נשוא הערעור, הינו מתחם מסחרי. בבואו של בית המשפט לשקול את הענישה הראויה, עליו לגזור את הדין כך שהעונש יהפוך את העבירה הכלכלית לבלתי כדאית. סבור אני כי בנסיבות אלו העונש אכן משקף את מדיניות הענישה הראויה. יתכן שלו הייתי יושב בערכאה ראשונה, הייתי גוזר על המערער עונש כספי פחות במידה מסויימת. ואולם, בשבתי כערכאת ערעור, איני יכול לומר כי העונש שנגזר הוא חורג מהענישה הראויה באופן המצדיק את התערבותו של בית המשפט בגזר הדין.

מצאתי לנכון להתערב אך ורק ברכיב המאסר המותנה שנגזר על המערער. יצוין כי בענין זה לא טען איש מהצדדים, ואולם לא ראיתי בכך עילה שלא להתערב. בית המשפט קמא גזר על המערער עונש של 5 חודשי מאסר מותנה לתקופה של שנתיים מיום שחרורו ממאסר, והתנאי הוא שהמערער לא יעבור בתקופה הנ"ל " כל עבירה לפי חוק התכנון והבניה". סבור אני כי מאסר מותנה זה בנוסחו הנ"ל, הוא מאסר מותנה רחב מדי, החושף את המערער לאפשרות של גזירת מאסר בעתיד בגין כל עבירה על חוק התכנון והבניה וענישה מסוג זה הינה בלתי מידתית.

בהתאם, אני מצמצם את היקף תחולתו של המאסר המותנה, באופן שבו יחול המאסר המותנה על העבירות בהן הורשע המערער בבית משפט קמא, וכן על כל עבירה של בניה ללא היתר.

בכפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.

המערער יתייצב לריצוי עונשו, 3 חודשי מאסר, ביום 14/1/07 שעה 9:00, במזכירות בית המשפט המחוזי חיפה (מדור ערעורים).

ניתן היום ט' בכסלו, תשס"ז (30 בנובמבר 2006) במעמד המערער, ב"כ המערער וב"כ המשיבה

הקלדנית: ליאת פ.