1. המערער הורשע, על פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש בת.פ. 3723/03 (שלום נצרת), קשירת קשר לבצע פשע, ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ידיעות כוזבות וכן הפרת הוראה חוקית.
2. המערער, יחד עם אחר, שהואשם עמו בכתב האישום, קשרו קשר להונות את חברת הביטוח, ע"י כך שהנאשם האחר יסתיר את רכבו בביתו של המערער ידווח על גניבתו, ויגבה את תגמולי הביטוח.
השניים פעלו על פי המתוכנן, השותף הודיע על הגניבה, פנה לחברת הביטוח וקיבל רכב חלופי.
המערער ושותפו נעצרו במהלך החקירה ושוחררו בתנאים מגבילים, לרבות איסור על קיום כל קשר ביניהם. בניגוד לצו זה, נפגשו השניים בביתו של המערער.
3. בעקבות הודאתו, הורשע המערער, ובית המשפט קמא (כב' הנשיא ת. כתילי) גזר עליו 12 חודשי מאסר, מתוכם 6 חודשים לריצוי בפועל, על דרך של עבודות שירות, והיתרה על תנאי למשך שנתיים. כמו כן, הוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח.
4. בערעור זה מלין המערער כנגד הרשעתו, וטוען כי היה מקום להענות לבקשתו ולהמנע מהרשעתו, נוכח חלקו בפרשה, ובפרט בהתחשב בנזק הצפוי לו. לטענת באת כוחו, המערער בעברו היה התלמיד ישיבה חרדית, אין לו השכלה, ויכולת השתכרותו מבוססת רק על תעודת הדרכה לצלילה, כאשר עם הרשעתו צפוי רשיונו להפסל.
ב"כ המערער מדגישה עוד כי 5 מילדיו נמצאים במשמורתו, ועליו פרנסתם. כן, מפנה ב"כ המערער לעונש שנגזר על השותף.
5. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור, מפנה לחומרת העבירות, לעונשו של השותף אשר הוחמר במסגרת הערעור בבית משפט זה, ולכך שהשלכת ההרשעה על עיסוקו של המערער איננה ודאית.
6. דעתנו כדעת המשיבה כי העבירות אשר בוצעו ע"י המערער, בנסיבותיהן ובחומרתן, אינן מצדיקות סטיה מן הכלל, לפיו, בהתייחס לאדם בוגר, יש להעדיף את האינטרס הציבורי ולהרשיעו, ואי ההרשעה היא החריג השמור למקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד, שעניינו של המערער כאן ואינו נופל בגדרם.
האינטרס הציבורי מחייב כי מי שנמצא אשם בדין יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל והסמכות הנתונה לבית המשפט להימנע מהרשעה יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. "
שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון
בפני החוק". (ע"פ 2796/03 -
ברטי ביבס נ'
מדינת ישראל , תק-על 2004(3), 16 ,עמ' 23).
השיקולים שבאינטרס הציבורי שמים דגש על חומרת העבירה ונסיבותיה ועל האפקט הציבורי של ההרשעה. "
הכלל הוא שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען את ההיפך שומה עליו לשכנע את בית המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיוידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (ע"פ 2083/96 -
תמר כתב נ'
מדינת ישראל , פ"ד נב(3), 337 ).
בעקבות הלכת כתב (בע"פ 2083/96 שאוזכר לעיל)
"הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל".
7. בית המשפט קמא התייחס בגזר דינו ובצדק, לכך שהעבירות שבהן עסקינן מהוות מכת מדינה רבת היקף, בוצעו לאחר תכנון מוקדם, בכוונה לזכות בכספי המרמה ולעשות רווח קל. מנגד, מול הקלות בביצוע עבירות מסוג זה, חברות הביטוח ומערכת אכיפת החוק נאלצות להשקיע מאמץ רב ומשאבים, כדי למגר את התופעה.
האינטרס הציבורי מחייב בסוג זה של עבירות ליתן משקל להרתעת הציבור, ובמאזן הנדרש, גובר שיקול זה על פני שיקולי השיקום של העבריין.
8. מעבר לכך, בית המשפט קמא קבע בגזר דינו כי המערער לא הצביע בפניו על פגיעה אפשרית באפשרות תעסוקתו בעתיד.
בטיעוני באת כוחו בפני בית המשפט קמא, נטען כי לאור תסקיר שרות המבחן, היא משאירה את עניין ההרשעה לשיקול דעת בית המשפט, ולא נטען דבר באשר לפרנסתו.
9. מעבר לכך, אף בהנחה כי הרשעתו של המערער עלולה להביא לפגיעה בפרנסתו כפי שהתייחסנו לכך לא מכבר
בע"פ 1406/05
מדינת ישראל נ.
עפרי פלג,
(ניתן ביום 31.1.06), בו נתקבל ערעור המדינה על החלטה להימנע מהרשעה, חרף העובדה שמדובר היה בסטודנט למשפטים, יש להניח כי הגורמים המוסמכים ישקלו לגופו של עניין את מהות העבירות שביצע המערער, ויתנו דעתם להשלכה שיש בביצוען על עיסוקו.
10. המערער קובל על כך שעונשו של השותף זהה לעונש שהוטל עליו.
עונשו של השותף, שחלקו אכן דומיננטי יותר, הועמד על 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בעקבות ערעור המדינה, ולאחר שקיבלנו את הערעור (ע"פ 1163/05) הרשענו אותו וגזרנו את דינו, כדרכה של ערכאת הערעור, מבלי למצות עמו את הדין.