ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט י' ריבלין) בת"ד 2213/09, לפיו הורשע המערער בעבירה של גרם מוות בנהיגה רשלנית ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, ונדון למאסר בפועל לתקופת שלושה-עשר חודשים, פסילה בפועל של רישיון הנהיגה לתקופת שמונה שנים, מאסר על תנאי ופיצוי. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש.
1. בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא ולהודעת הערעור, אין חולק כי ביום 25/12/2008, סמוך לשעה 10:15, נהג המערער ברכבו מסוג טנדר, בשכונת נווה יעקב בירושלים. במהלך נסיעתו פגע המערער בהולכת רגל, ילידת 1933, שחצתה את הכביש מימין לשמאל בכיוון נסיעת הנאשם. הולכת הרגל נפטרה מספר שעות לאחר התאונה. הנאשם לא חלק על כך שפגע במנוחה בנסיבות כמתואר לעיל, אך כפר בכך שמותה נגרם כתוצאה מהתאונה וכי הוא האחראי להתרחשותה. המערער גם לא כפר בכך שסמוך לאחר התאונה מסר לשוטרים שהגיעו לזירה פרטים כוזבים, לפיהם המנוחה נפגעה כתוצאה מנפילה מהמדרכה וללא קשר לנהיגתו.
2. בערעורו, טוען המערער כי הכרעת הדין אינה נסמכת על ממצאי מהימנות, אלא הממצאים אותם קבע בית משפט קמא מבוססים על חוות דעתו של הבוחן המשטרתי. אין בכוחה של חוות דעת זו לבסס הרשעה, זאת מאחר שחוות הדעת נסמכת על שחזור התאונה שלא נעשה בתנאי אמת. ביום התאונה הכביש היה חלק ורטוב, ואילו השחזור בוצע ביום נאה. על-כן הערכים הנקובים בחוות הדעת אינם משקפים את המצב לאשורו ואינם "ערכים אמיתיים ומדודים", כאמור בהודעת הערעור. לטענת בא-כוח המערער, יש להציב נתונים שונים בנוסחאות אשר שימשו את הבוחן המשטרתי לצורך הכרעה בשאלה האם מדובר בתאונה שלא ניתן היה למנוע אותה, אשר נגרמה שלא באשמת המערער, כטענתו. מסקנת הבוחן המשטרתי היתה כי לאור הנתונים שצמחו מהשחזור שנעשה עם המערער ועל פי נתונים שמסר המערער, מדובר היה בתאונה שניתן היה להימנע ממנה. עוד נסמך בא-כוח המערער על חוות דעת בוחן מטעמו, אשר נערכה אף היא בשיתוף עם המערער על פי נתונים שמסר באותו שחזור, ולפיה מדובר בתאונה שלא ניתן היה למנעה.
3. הבוחן המשטרתי ערך שני שחזורים, האחד נסמך על מהירות 40 קמ"ש והשני על מהירות 50 קמ"ש. בית משפט קמא נסמך על השחזור המיטיב עם הנאשם והמתבסס על מהירות 50 קמ"ש. על פי נתוני השחזור, אשר נבנו כאמור גם על יסוד נתונים שמסר המערער לבוחן בשטח, הזמן בו שהתה המנוחה בכביש עמד על 3.85 שניות; המרחק בו היה רכבו של הנאשם ממוקם שעה שהמנוחה ירדה מהמדרכה לכביש היה 53.47 מ'; מרחק העצירה במהירות 50 קמ"ש לפי מקדם חיכוך 0.3 הנו 47.38 מ'. על כן היה המערער אמור לעצור במרחק של 6.08 מ' לפני המנוחה, לו היה מגיב ובולם מיד ברגע בו ירדה המנוחה לכביש.
בא-כוח המערער מבקש לקעקע תוצאה זו בהציבו במשוואה נתון אחר, השונה מנתוני הבסיס ששימשו את הבוחן, והוא, שמרחק החצייה של המנוחה עד לפגיעה, עמד על 2.35 מ' בלבד ולא על 2.7 מ' (על בסיס מהירות הליכה של 0.7 מ"ש X 3.85 שניות), במקרה כזה, לפי הטענה, התאונה הייתה נמנעת, שכן אז מרחק הרכב מהמנוחה היה קטן יותר ממרחק העצירה לפי יתר הנתונים. בא-כוח המערער ביקש לחזק טענה זו תוך הפניה לדברי בני הזוג לרנר אשר חזו בתאונה והעידו כי מיקום הפגיעה במנוחה היה קרוב יותר למדרכה מאשר לאמצע הכביש, כפי שהעיד העד דניאל קצנשטיין. עוד נטען כי לא ניתן לקבל את הנתונים שמסר המערער עצמו, שכן הוא לא הצביע במדויק על המקום בו ראה את המנוחה והיכן פגע בה. עוד נטען למחדלים בעבודת הבוחן, לפיהם הבוחן התעלם ממצב הרכב לאחר התאונה, שנעצר באלכסון וחלקו האחורי היה קרוב יותר למדרכה, ולא בוצעה מדידה בהתאם. עוד נטען כי המערער אינו דובר היטב עברית, אולם השחזור נערך בלא תרגום, והתיעוד החזותי של השחזור אינו נוגע במרחק החצייה. בא-כוח המערער תקף גם את נתון מהירות חציית המנוחה, כפי שנקבע על ידי הבוחן, ולפיו מדובר במהירות של 0.7 מ' בשנייה. מהירות של 0.8 מ', לטענתו, לשנייה מובילה למסקנה שמדובר בתאונה בלתי נמנעת, אף שהעדים העידו על מהירות הליכה רגילה של המנוחה, שהייתה קשישה, כאשר מהירות הליכה רגילה של קשישים לפי החוזר ת/2, עומדת בין 0.7 ל - 1.2 מטר בשנייה. בא-כוח המערער אף ביקש להציב במשוואה נתון אחר באשר למקדם החיכוך, והוא 0.265, המוביל גם הוא להיות התאונה בלתי נמנעת. מדובר, כך נטען, בערך תיאורטי שאינו מדוד (כאשר אף הבוחן אישר שבמקדם 0.25 התאונה הייתה בלתי נמנעת). השחזור, כך נטען, נעשה במועד אחר ובנתונים שונים מיום התאונה. רכב המערער היה עמוס ואילו בשחזור היה ריק, והמומחה מטעמו קבע כי ניתן לראות מקדם נמוך מ - 0.3 במקרה זה. עוד נטען כי היה על הבוחן המשטרתי לקחת בחשבון את פרק הזמן מנקודת המגע במנוחה ועד לעצירה הסופית. לפי הטענה, במהירות של 50 קמ"ש, זמן העצירה גדול מזמן החצייה של המנוחה, ולכן התאונה הייתה בלתי נמנעת, כאשר היו ראיות כי הרכב נעצר לאחר המקום בו נפגעה המנוחה. משמעות טענה זו, כך לגרסת הסנגור, הינה שמהנתונים שנקבעו בחוות הדעת (מהירות 50 קמ"ש ומקדם 0.3), עולה כי זמן העצירה הוא 5.77 שניות, בעוד שהזמן שהמנוחה שהתה בכביש הוא 3.85 שניות. זמן העצירה, על פי דברי הבוחן, גדול מזמן החצייה ועל כן התאונה הנה בלתי נמנעת, שכן ההפרש בין הזמנים מבטא את הזמן האבוד שלא הובא בחשבון, הוא הזמן עד לעצירה סופית. טענה נוספת כנגד הכרעת הדין הינה שהקביעה לפיה המערער התרשל בכך שצפר ורק אחר כך בלם בלימת חרום - הינה קביעה שגויה, שכן המערער העיד כי צפר ובלם גם יחד.
4. עוד נטען להעדר קשר סיבתי בין הפגיעה לבין מות המנוחה, שכן חלפו כשעתיים בין הפגיעה לבין רגע פטירת המנוחה, ולא נערך ניתוח שלאחר המוות (לאור סירובו של בן המנוחה), כאשר הרופא אמר בחקירתו הנגדית כי אינו יכול לקבוע מה הייתה סיבת המוות הוודאית (בהודעתו ת/30 מסר הרופא כי קיימות שתי אפשרויות למוות: דימום פנימי או התקף לב. לשני גורמים אלה, כך נטען, לא הובאו ראיות). באשר לעבירת שיבוש מהלכי המשפט נטען, כי לא הוכח היסוד הנפשי - שאיפה מצד הנאשם לשיבוש הליך שיפוטי קונקרטי. דבריו, לפיהם לא אמר בתחילה כי הוא פגע במנוחה, נאמרו מאחר שהיה בהלם ופחד ואינם עולים כדי כוונה מיוחדת.
5. באשר לגזר הדין, נטען, בין היתר, כי מדובר בענישה שלא הביאה בחשבון את מחדלי החקירה הקשים והפגיעה בזכויות המערער. אין מדובר בפגיעה שארעה במעבר חצייה, בנסיעה פרועה או כזו הכרוכה בחציית פס לבן וכדומה. לא הובא בחשבון, כך נטען, גילו הצעיר של המערער, המפרנס את משפחתו המונה שמונה ילדים, היותו נטול עבר פלילי ובעברו התעבורתי אין מעורבות בתאונת דרכים. על כן יש להקל בעונשו ולהסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודת שירות ולהפחית מעונש הפסילה.
6. המדינה, בתשובתה, תמכה, הן בהכרעת דינו של בית משפט קמא והן בגזר הדין, וביקשה להותירם על כנם.
7. הנה כי כן, בא כוחו של המערער לא הותיר נתון על מכונו בלא שביקש להציב נתון אחר תחתיו במסגרת החישובים אשר ערך בית משפט קמא, כל זאת על מנת לבסס את טענתו לפיה מדובר בתאונה בלתי נמנעת. אולם, בית משפט קמא הציב, כיסוד, אותם נתונים מבין אלה שהיו לפניו אשר היה בהם לסייע למערער, תוך שלא היה בידו להתעלם מהעובדה שהמערער הכשיל את החקירה וגרם לערפול הממצאים, לאחר שבשלב ראשון הכחיש את מעורבותו בתאונה. בעיקר, נסמך בית משפט קמא על שחזור מאוחר יותר אשר ערך הבוחן המשטרתי, שחזור שנעשה בשיתוף עם המערער ועל פי נתונים שמסר המערער, פרי הצבעתו של המערער, ובהסתמך על עדויות עדי הראייה. מכאן נקבע שדה ראייה (154 מ') על פי ניסוי משולב עם המערער, נתון אשר אומץ גם על ידי המומחה מטעם המערער. השחזור בוצע ביום יבש, שאז במהירות 40 קמ"ש נמצא מקדם חיכוך 0.59, ובמהירות 50 קמ"ש נמצא מקדם 0.55. הבוחן, לעומת זאת, נסמך על מקדם חיכוך המיטיב עם המערער של0.3, שהוא כך הבהיר, "הערך המתאים לכביש חלק מאוד". באשר לנתונים אלה, כמו גם הנתונים האחרים (כגון מרחק החצייה) העדיף בית משפט קמא את עדות הבוחן המשטרתי על פני זו שבאה מפי המומחה מטעם המערער ולא מצאנו פגם בהעדפתו זו (יצוין כי הבוחן המשטרתי ערך את שיטת החישוב לפי מרחקים והבוחן מטעם המערער נסמך על חישוב לפי זמנים).
8. גם לגבי מרחק החצייה של המנוחה נסמך בית משפט קמא על נתונים שמסר המערער במהלך השחזור (2.7 מ') לגבי מקום הפגיעה במנוחה והמקום בו הבחין בה לראשונה. לכך קמו תימוכין מעדות עדת הראייה שרה לרנר שהעידה כי המנוחה לא נפגעה בתחילת החצייה, אלא קרוב יותר לצד השמאלי של הכביש. עדה זו גם אמרה שהמנוחה הלכה מאוד מאוד לאט. גם עד הראיה גבריאל לרנר אמר כי המנוחה נפגעה במרכז הנתיב הימני. נימוקו של בית משפט קמא, בהעדיפו בנקודה זו את עדות הבוחן המשטרתי על פני הערכת המומחה מטעם המערער, מהטעם שהשחזור שנעשה על ידי המומחה מטעם המערער נעשה בחלוף זמן רב, מקובל עלינו. לא נפל פגם באשר לנתון אותו קבע בית משפט קמא בדבר מהירות חציית המנוחה, זאת לאחר שנסמך על עדויות עדי הראייה ועדות בנה של המנוחה באשר ל'כושר תנועתה' של אמו. לכל אלה הוסיף בית משפט קמא את העובדה שהמערער הבחין במנוחה ממרחק רב ואף-על-פי כן, כפי האמור בהודעותיו הראשונות, קודם צפר לה ורק לאחר מכן בלם בלימת חירום. גם מטעם זה מדובר בתאונה נמנעת, שכן אם נוסיף לשחזור המומחה מטעם המערער אותן שניות שירדו לטמיון בשל אי בלימת חרום ובחירה בצפירה כתגובה הראשונית, התאונה הייתה נמנעת לאור פרק הזמן שהמנוחה שהתה בכביש ולזמן התגובה. כפי שציין בית משפט קמא, זאת גם אם החישוב והנתונים יהיו כפי שטען להם המומחה מטעם המערער, שכן מדובר בפרק זמן שירד לטמיון.
9. באשר לקשר הסיבתי בין התאונה לבין מות המנוחה, המסקנה היא כי נוכח עדות הרופא שטיפל במנוחה בהגיעה לבית החולים, ונוכח הסמיכות בזמנים בין הפגיעה לבין הפטירה (כשעתיים), בדין הגיע בית משפט קמא למסקנה בדבר קיום קשר סיבתי.
באשר לטענה לפיה השחזור היה אמור להיערך בשפה הערבית, בית משפט קמא התרשם כי מהשחזור (תקליטורים ת/13, ת/12), עולה שהמערער הבין היטב את השיחה וההוראות שניתנו לו ותגובותיו היו בהתאם.
10. באשר לעבירה של שיבוש מהלכי משפט, בענייננו, אין צורך להכביר במילים. שעה שהמערער הסתיר במפגיע מעורבותו בתאונה והעובדה שהוא זה שפגע במנוחה ואחז בהכחשה זו פרק זמן שאינו קצר וחולף, לא ניתן לקבל הסברו שעשה כן משום פחד והלם. התנהלות זו מעידה דווקא על קור רוח ועל מחשבה תחילה. בעשותו כן קיים המערער גם אחר היסוד הנפשי הדרוש להשלמתה של עבירה זו.
11. באשר לגזר הדין: המערער, באופן נהיגתו, גרם למות אדם בנסיבות בהן ניתן היה להימנע מתוצאה טראגית זו. נסיבותיו האישיות, ובעיקרן היות אב למשפחה בת שמונה ילדים, אין בהן לטשטש את חומרת העבירות בהן הורשע: גרימת מוות ושיבוש מהלכי משפט. במצב דברים זה יש להעדיף את האינטרס הציבורי. משכך, לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא אשר גזר על הנאשם עונש מידתי, ההולם את חומרת מעשיו, תוך התחשבות בנתוניו האישיים.
אשר על כן, הערעור על שני ראשיו - נדחה.
המערער יתייצב בבית המעצר במגרש הרוסים בירושלים ביום 19.2.12 בשעה 09:00 לריצוי עונש המאסר.
ניתנה היום, כ"ד בטבת, כסלו תשע"ב, 19 בינואר, 2012, במעמד ב"כ המערער, המערער וב"כ המשיבה.