1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט יצחק שמעוני, ס. נשיא), מיום 16.7.08, שניתנה במסגרת בקשה בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בבש"א 2968/07 בת.א 23346/98.
רקע:
2. מסכת האירועים נשוא הערעור נמשכת מזה כ-10 שנים, ונדונה בערכאות השונות מספר פעמים. האירועים בשנים אלו מהווים מסד לפסק דין זה, ולכן נביא את תמציתם.
למערער ולמשיבים חלקות קרקע סמוכות זו לזו. חלקתו של המערער נמצאת למרגלות מצוק תלול, ומעליו מצויות חלקותיהם של שני המשיבים. במהלך שנות התשעים ביצע המערער, ללא היתר כדין, עבודות חפירה בחלקתו אל תוך המצוק המפריד בין החלקות, במטרה להרחיב את שטחו. בשנת 1998 תבעו המשיבים את המערער בגין בניה זו. ביום 6.1.2002 הוצא לבקשת המשיבים צו מניעה זמני (להלן- צו המניעה המקורי) אשר הורה למערער להפסיק לאלתר את כל עבודות הבניה במקרקעין עד למתן החלטה אחרת. הצו הוצא לאחר שהמשיבים טענו כי המערער החל ביציקת גדר בצמוד למצוק ובבניית מבנה בצמוד לגדר זו.
ביום 14.8.2003 הגישו המשיבים בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (בש"א 5754/03) , בטענה שהמערער המשיך לבנות את המבנה הסמוך לגדר. ההחלטה בבקשה זו ניתנה ביום 20.8.2003 (להלן - החלטת הבזיון הראשונה). נקבע בה כי על המערער להימנע מכל עבודות בנייה במקרקעין, להרוס את המבנה שבנה ולהשיב את המצב לקדמותו, כפי מצבו ערב צו המניעה המקורי, וזאת תוך 30 יום. כן הטיל בית המשפט קנס על המערער בגין כל יום של איחור בביצוע.
ביום 15.9.2003 ניתן פסק דין מאוחד בתיקים העיקריים (ת.א 23346/98 ו- ת.א 9017/99; להלן - פסק הדין). נקבע בו כי עבודות המערער ומחדליו גרמו להתמוטטות המצוק, וכי לאור סכנה עתידית ממשית, על המערער "לבנות קיר תמך על חשבונו ב
גבול חלקתו ועל פי מפת המודד ע' יונס מיום 17.7.00 ... קיר התמך ייבנה בגובה שיגיע למפלס פני הקרקע של קצה המצוק בחלקות [המשיבים] שמעליו, תוך מילוי החלל שנוצר באדמה, וזאת תוך 90 יום מקבלת פסק-דין זה..." (פסקה 18(ג) לפסק הדין; ההדגשה במקור). כן הובהר בפסק הדין כי אין בו כדי לייתר הוראות כל דין, ובכלל זה הצורך בקבלת היתר בניה כדין. בנוסף, הורה בית המשפט כי יירשם עיקול על מקרקעי המערער, "
לשם הבטחת הביצוע, ובשים לב להתנהלותו של [המערער]
בבירור התביעה".
המערער ערער על החלטת הבזיון הראשונה (עפ"א 14/03). כן הגיש ערעור על פסק הדין (ע"א 5110/04). בדיון בפני בית משפט זה (כבוד השופטים גל, אוקון ושפירא) בערעור על פסק הדין, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר מחיקת הערעור וביטול "
הליכי הביזיון שנקבעו על ידי בית משפט קמא [בהחלטת הבזיון הראשונה]
ושבגדרם הוגש ערעור פלילי התלוי ועומד (עפ"א 14/03)". כן הסכימו הצדדים כי אין בהסכמה על ביטול הליך הבזיון "
כדי להכשיר את הבניה שבוצעה בניגוד לצו המניעה המקורי ולפסק הדין ... ובמידה וכדי לבצע את פסק הדין יהיה צורך בהריסת הבניה הבלתי חוקית בקטע שמתנגש בפסק הדין, כי אז יהיה על המערער להרוס את הבניה, או שהבניה תיהרס במסגרת הליכי הוצאה לפועל שיותלו בביצוע פסק הדין", וזאת "
כל עוד לא ישונה פסק הדין והמערער יפעל על פי הוראות פסק הדין" (ראו פרוטוקול הערעור על פסק הדין מיום 11.5.2004). להסכמות אלה ניתן תוקף של פסק דין.
ביום 11.7.2004 הגישו המשיבים לבית משפט קמא בקשה נוספת לפי פקודת בזיון בית משפט. בית משפט קמא נעתר לבקשה, וקבע כי המערער לא קיים את שנצטווה בפסק הדין (בניית קיר תומך), וזאת אף לאחר פסק הדין שבערעור, וכי רמס ברגל גסה את החלטות הערכאות השונות עת המשיך בבנייה מסיבית של דירת מגורים בחלקה. בית המשפט ציין כי הצהרת המערער לפיה אין בידיו היתר בנייה כדין לביצוע העבודות שנעשו עד כה, די בה כדי לקבל את טענות המשיבים לפיהן הבנייה נעשתה בניגוד להחלטות בית המשפט ולהוראות חוק התכנון והבניה. בית המשפט הוסיף, כי בהחלטה הראשונה (החלטת הביזיון הראשונה) נצטווה המערער להימנע לאלתר מביצוע עבודות הבניה וכן להרוס את המבנה שהוקם על ידו, וכי "
נכון הוא כי בית המשפט המחוזי הורה על ביטול הליכי הביזיון, זאת לאור הצהרתו של ב"כ [המערער]
כי יפעל על פי הוראות פסק הדין, אולם כאמור, מאז מתן פסק הדין, לא פעל [המערער]
לקיום החלטות בית המשפט ואילץ את [המשיבים]
לפנות לבית המשפט בבקשה נוספת זו" (עמ' 4, ש' 3-6 להחלטה).
בית המשפט קמא הטיל על המערער סנקציות שונות - לרבות קנס בסך 50,000 ש"ח - בנמקו זאת בכך שהפרת צווי בית המשפט בידי המערער הייתה קשה ובוטה, וכי ניסיון העבר מלמד כי אין הוא חושש ממורא הדין וממשיך בבניה כאילו לא ניתנו החלטות בעניינו, וכל זאת ללא קבלת היתר כדין. עם זאת, לאחר שציין כי שקל הטלת מאסר בפועל לאלתר, החליט בית משפט קמא שלא להחמיר עם המערער יתר על המידה, והורה כי בנוסף לקנס האמור, המערער יהרוס את המבנה שנבנה על ידו שלא כדין וישיב את המצב לקדמותו, במצב שהיה ערב מתן צו המניעה ביום 6.1.02, שאם לא יעשה כן תוך 30 יום ממתן ההחלטה, ישלם 2,000 ש"ח קנס בגין כל יום של הפרת הצו. כמו כן הורה כי המערער יבנה את קיר התמך בהתאם לפסק הדין תוך 60 יום, ואם לא יעשה כן, ייאסר למשך 6 חודשים.
המערער הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי גם על החלטה זו. ביום 4.11.2004, בתום דיון שהתקיים, ניתן על ידי בית המשפט תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה המערער יבנה את קיר התמך בגבול שבין החלקות, בהתאם להנחיות המהנדס שמונה בהסכמה על ידי בית המשפט- המהנדס פואד דקאק. נקבע, כי בכפוף לקיום ההסכמה, הסנקציות שנקבעו בהחלטת בית משפט קמא יבוטלו והערעור יימחק ללא צו להוצאות.
המהנדס שמונה כאמור הגיש שני דו"חות, האחרון ביניהם ביום 17.4.05. לפי הדו"ח, בניית הקיר טרם הושלמה, שכן נבנו רק 9 מתוך 15 מ'. הסיכומים בתיק ניתנו בעל פה ביום 30.8.05. לבסוף, ניתן פסק הדין, בהתאם להסכמה, ביום 27.2.2006.
לאחר שהמערער לא קיים את פסק דינו של בית המשפט, המבקשים שבו והגישו בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, בבית משפט השלום (כב' השופט יצחק שמעוני, בש"א 2968/07).
בדיון בבקשה מיום 28.11.07 הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה:
"
...תושלם בנייתו של הקיר עד לגובה מפלס הקרקע של ביתם של המבקשים, במיקומו של הקיר המופיע בצילום מב/1 וכמופיע בחוות דעתו של המהנדס פואד מב/2. המהנדס יבדוק ויפקח על הבנייה, תוך התייחסות לאמור בסעיף 17 לפסק דינו של בית משפט המחוזי ע"א 24/04. אם ימצא לנכון כי הקיר בנוי בהתאם, ייתן חוות דעת על כך".
המהנדס הממונה הכין, בהוראת בית המשפט, חוות דעת בה קבע כי בניית הקיר לא הושלמה, כי יש להשלים את בנייתו ב-2 מ' נוספים, וכן נתן הנחיות לביצוע העבודה. המערער לא ביצע את העבודה.
ההחלטה נשוא הערעור:
3. בהחלטה נשוא הערעור, בית המשפט השלום נתן דעתו להתנהלות המערער, והזכיר כי אין מדובר בהחלטה הראשונה לפי פקודת בזיון בית המשפט נגד המערער, וכי הוא "ממשיך בדרכו", שכן לא השלים את בניית הקיר כראוי, ובכך אילץ את המשיבים לפנות פעם נוספת בבקשה לבזיון.
בית המשפט דחה את טענות המערער, קיבל את קביעתו של המהנדס הממונה, וקבע כי:
א. המשיב ישלים בניית קיר התמך ב-2 מ' נוספים וכן בניית מעקה בגובה 80 ס"מ. כן ימלא השטח באדמה, הכל כמפורט בחוות דעת המומחה מ/1.