השופט א. ואגו:
מונחת בפנינו עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים ולפיה נדחתה בקשת העותר להשתחרר בשחרור על תנאי.
העותר הוא אסיר השפוט לתקופת מאסר של 8 שנים, בגין עבירת הריגה, ועניינו כבר נדון בעבר בפני הועדה, ולאחר שבקשתו לשחרור על תנאי נדחתה בהחלטה קודמת של הועדה, מיום 26.6.07, הגיש עתירה לבית משפט זה
(עע"א 5766/07), שבעקבותיה הורה בית המשפט, בהסכמת הצדדים, ומבלי להביע דעה ביחס לתוצאה, להחזיר את הדיון לועדה על מנת שתשקול בשנית ותקבל החלטה חדשה.
נימוקי הועדה עת דחתה, אז, את הבקשה לשחרור על תנאי, היו, כי העבירה שבה הורשע העותר היא חמורה, ונסיבותיה קשות, והוזכר כי במסגרת קטטה בין המנוח לבין אחיו של העותר דקר העותר את המנוח באמצעות מברג שהביא עימו, וכי הנסיבות מצביעות על בעיית אלימות קשה שהוא סובל ממנה, ונקבע לגביו, על ידי שירות המבחן, טרם שנגזר דינו, שיש לו סף תסכול נמוך.
הועדה לא ייחסה משקל רב לקיום הרשעה אחת קודמת בעברו, שאינה ממין הענין, ואף קבעה שהתנהגותו בכלא היתה יחסית תקינה, והדגישה כי השיקול העיקרי שהנחה אותה, היה שיקול המסוכנות.
עם זאת, ציינה גם הועדה שאינה יכולה להתעלם מהעובדה כי על פי המידע שעמד בפניה העותר היה מעורב בקטטה בכלא, במרץ 2004, וכן כי השתמש בסמים בין כותלי הכלא.
עלה מהחלטת הועדה, כי חרף שהוגשה בעבור העותר תוכנית רש"א שתתמקד בשליטה בכעסים והתמודדות במצבי לחץ, לא היתה תוכנית זו מספקת והולמת את צרכי העותר, שכן נמצא כי ראוי לטפל בו במסגרת של הוסטל, ולא במסגרת פתוחה, כאשר אף איזוק אלקטרוני לא יהא בטוח דיו לנטרול המסוכנות.
עוד סברה הועדה כי לנוכח תקופת התנאי הארוכה שתוותר לעותר, שהרי מדובר בכ-3 שנים, ואילו תוכנית רש"א הציעה אך שנת פיקוח אחת, אין התנאים בשלים עדיין לשחרור העותר, ואף כי עבר תהליך טיפולי קצר בכלא בנושא שליטה בכעסים, אין די בכך, לא ניתן לקבוע כי הוא עבר שינוי בין כותלי הכלא, משמע, עודנו מסוכן לציבור.
כאשר, כאמור, הוחזר העניין לבדיקה נוספת לועדה, היה זה תוך הנחיה שישקלו בשנית שני עניינים, האחד - העובדה שבמשך 5 שנים נעשו לעותר לפחות 76 בדיקות לגילוי עקבות סמים וכולם נמצאו נקיות, והשני - שיקול נוסף ביחס לאורך תקופת הפיקוח של רש"א, ושמא ניתן למצוא דרך להתגבר על מכשלה זו של שנת פיקוח בודדת המוצעת אל מול שלוש שנים שנותרו עד תום תקופת המאסר המקורית.
בהחלטתה המחודשת, נשוא עתירה נוכחית זו, שבה הועדה ודחתה את בקשת השחרור, לאחר שליבנה את הנקודות דלעיל, וזו הפעם ציינה הועדה שאכן נמצא העותר נקי מסמים במשך תקופה ממושכת, ושבדיקת המידע המודיעני אודותיו, אינה מקשה או מכבידה, כשלעצמה, על בקשתו, ואולם, שוב הכריע שיקול המסוכנות הנגזר מחומרת העבירה ונסיבות ביצועה והיטה את הכף כנגד השחרור.
כזכור, העניין הנוסף שהתבקש לגביו שיקול מחודש, עת הוחזר הדיון לועדה, עסק באורך תקופת הפיקוח שהוצעה על ידי רש"א, וכאשר העניין לובן מחדש, הונחה בפני הועדה עמדת רש"א שעל פיה אומנם תקופת הפיקוח היא לשנה, אך ניתן להאריכה בהתאם לצרכים הטיפוליים הנשקלים סמוך לתום התקופה הראשונה, ולפי מדיניות רש"א תוכניות ארוכות טווח מלכתחילה, כאלה שאורכן שנתיים, נערכות רק במקרים בהם מדובר באסירי עולם, בשחרור להוסטל, או במקרה של פיקוח אלקטרוני המתווסף לתוכנית השיקום המוצעת.
הועדה שמה לנגד עיניה דברים אלה, אולם, כאמור, שבה וקבעה שטרם בשלה השעה לשחרור העותר והדגש היה על כך שעדיין נותר בעינו המצב שבו העותר יוותר כאסיר ברישיון למשך תקופה ממושכת, כאשר רש"א אינו מוכן להתחייב מראש על תוכנית ארוכת טווח, ונקודה זו נראתה מרכזית ובעייתית בעיני הועדה, ולמעשה בשל כך הוכרע הכף לחובת בקשת העותר, תוך ציון שראוי יהיה לדון מחדש בעניין בעת סמוכה יותר לתום תקופת המאסר, וצויין מפורשות כי העותר רשאי להגיש בקשה חדשה לשחרורו על תנאי, בתום 6 חודשים מההחלטה, ואז יונח בפני הועדה דו"ח מעודכן מרש"א, מהעובד הסוציאלי, וממנהל הכלא.
העותר אינו משלים גם עם החלטה זו, ובעתירתו הנוכחית הוא ממקד טיעוניו בכך שאין זה סביר שבהיותו אסיר שלמעשה נעדר עבר פלילי, שזהו מאסרו הראשון, בשל עבירה שביצע עת היה בן 21 בלבד, וכאשר התנהגותו והתנהלותו בכלא תקינים, תמנע ממנו אפשרות השחרור על תנאי בשל גורם שכלל אינו תלוי בו ואינו בשליטתו, לאמור, מדיניות רש"א לגבי אורך תקופת התוכנית המוצעת לגביו, וטוען הוא שלא יוחס משקל נאות להבהרת רש"א שלפיה בהחלט ניתן להאריך את תוכנית הפיקוח לתקופה נוספת במידת הצורך, דבר המנטרל את החשש שהעלתה הועדה בדבר תקופה ממושכת שבה העותר ימצא ללא פיקוח.
אשר למשך אותה תקופה שמתום חלות תוכנית הפיקוח ועד תום התנאי, אם ישוחרר, מצביעה ב"כ העותר, עו"ד הדד, בטיעוניה, על שגגה שנפלה כאשר סברה הועדה שמדובר יהיה בפרק זמן העולה על שנתיים ומחצה, בעוד שהחישוב הנכון עומד לכל היותר על כשנה וחצי.
עו"ד הדד הדגישה את החשיבות הרבה, לטעמה, במכתבו של מר שבתאי ארטוב, מנהל מחוז הדרום של רש"א, מיום 12.8.07, אשר עמד בפני הועדה עובר למתן החלטתה נשוא העתירה, ושם הוסבר מדוע מנהל המחוז סבור שהתוכנית המוצעת אכן מתאימה לעותר, פירט שהיא כוללת שיחה טיפולית שבועית לצד עבודה קבועה במוסך מסויים, ואף צויין שהתרשמות מנהל המחוז והעו"ס בכלא, הינה שהעותר הביע חרטה עמוקה על מעשיו, לקח אחריות עליהם ומבין וחפץ להיכנס למסלול שיקומי וטיפולי.
באותו מכתב גם הודגש שעל אף שאין רש"א מתחייבת מראש על תוכנית פיקוח ארוכה משנה אחת, הרשות מוכנה לשקול ולבחון את הארכת הפיקוח לאחר תום התקופה הראשונה, ואף הובעה נכונות לבחון לעומק את התכנות הפיקוח האלקטרוני על העותר, אף שרש"א אינה סבורה שהדבר נחוץ.
לטעמה של ב"כ העורר, לא ניתן משקל מספיק למכתב זה ולהמלצות הכלולות בו.
עו"ד אברהם, ב"כ המשיבה, שמה את הדגש על הנימוק העיקרי של הועדה, הוא נימוק המסוכנות, לצד העדר ערובה לתקופת פיקוח ממושכת שתכסה את יתרת תקופת המאסר שתומר בשחרור על תנאי, ולטעמה, עמדת הועדה ולפיה לעת הזו אין די במוצע על מנת לנטרל את המסוכנות, אך ניתן להיזקק שוב לסוגיה בעוד חצי שנה, היא עמדה מאוזנת ובוודאי סבירה, ועל כן אין מקום להתערב בהחלטה כפי שניתנה.
אכן- השאלה העומדת בפנינו, במסגרת זו של עתירה בעלת אופי מינהלי, שבה אין אנו נדרשים לשים את שיקול דעתנו חלף זה של הועדה, היא השאלה האם החלטת הועדה מנימוקיה, והאיזונים שנעשו בגדרה בין האינטרסים השונים, חרגה כלשהוא ממתחם הסבירות, ואם כן, האם חריגה זו מצדיקה או מחייבת התערבותנו ושינוי ההחלטה.